מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' צמח

גזר דין

השאלה בקצרה – מהו העונש ההולם למי שאשם בעבירות חמורות מכוח חזקה שבדין?

הנאשם, מר מאיר צמח (להלן: "הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות על תקנה 21(ב)(2) (גרימת נזק לרכוש או לאדם) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"); סעיף 62(2) (רשלנות) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); תקנה 64(ה) (אי ציות לאור אדום) לתקנות, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה; סעיף 38(3) (חבלה של ממש) לפקודה; סעיף 27ב(א) לפקודה ותקנה 144 לתקנות (עזיבת מקום התאונה ואי הושטת עזרה), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודה.

כפי שתיארתי בפרוטרוט בהכרעת הדין, לא הנאשם הוא זה שנהג באוטו, אך הנאשם הוא האחראי והוא זה שלא עשה כל שביכולתו (ואפילו לא חלק מיכולתו) על מנת למצוא את הנהג שנהג ברכב.

התביעה ביקשה מאסר בפועל ולתקופה ממושכת בנימוק שמי שמחפה על הנהג האמיתי מן הראוי כי ייענש כמותו. הסניגור ביקש עונש קל בנימוק כי ברור שהנאשם לא נהג ואין לתביעה אסמכתאות לטענתה כי חיפה על מאן דהוא.

לאחר ששקלתי, הגעתי למסקנה כי אין מקום למאסר בפועל. אחרי ככלות הכל אין חולק כי הנאשם איננו זה שנהג. אולם מן הראוי להענישו בצורה חמורה כדי להרתיע ממנו ומאחרים לנהוג כך בעתיד. אשר על כן רכיבי הענישה העיקריים יהיו פסילה משמעותית, קנס כבד, ומאסר על תנאי, והכל כפי שיתואר.

העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין

עיקרי העובדות פשוטים הם. על פי גרסת המשטרה, בתאריך 27.11.2006 בשעה 20:30 או סמוך לו, נהג אלמוני ברכב מסוג סקודה שמספרו 9471314 (להלן: "הרכב"), שבבעלות הנאשם. האלמוני נהג ברכב ברחוב ישעיהו לכיוון צומת רחוב הנביאים בירושלים. בהגיעו לצומת חצה אותו כשברמזור כיוון נסיעתו דולק אור אדום, וגרם לתאונה עם מונית שחצתה את הצומת אותה עת באור ירוק.

האלמוני לא טרח לעצור הרכב, להגיש עזרה ולמסור פרטיו לנהג המונית והמשיך בנסיעה. בתוך כך פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה מרומזר משמאל לימין כיוון נסיעתו, כשהאור הדולק ברמזור בכיוון חצייתה ירוק. גם אז לא טרח הנהג האלמוני לעצור ולהגיש עזרה להולכת הרגל, כמו גם למסור לה את פרטיו. תחת זאת, נמלט האלמוני ועקבותיו לא נודעו.

הכרעת הדין

בהכרעת הדין עמדתי בהרחבה על היקפה של חזקת הבעלים, תוך התייחסות לאותם מקרים בהם ברור כי הבעלים של הרכב לא נהג בו ולא ביצע את העבירות. קבעתי, כי יהיה צורך בשני תנאים מצטברים להסרת אחריות מבעל הרכב:

א. יוכיח בעל הרכב כי לא הוא שנהג ברכב, אין הוא יודע מי נהג בו ואין לו אפשרות לאתרו.

ב. מדובר בעבירות קשות בהן נדרש יסוד נפשי ברור.

רק במקרים אלו יהא אולי מקום לסטות מתחולת חזקת הבעלות. אולם המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים בודדים. התנהלות הנאשם בחקירתו במשטרה והעובדה כי לא מסר לבית המשפט גרסה מטעמו, מחזקים את החשש כי הנאשם מכיר היטב את הנהג האלמוני, אך מגן ומחפה עליו. משכך קבעתי, כי חלה עליו חזקת הבעלות במלוא עוזה.

הענישה הראויה

בבואנו לשקול את הענישה הראויה למקרה זה, יש ליתן את הדעת לאינטרס הציבורי ולערכים החברתיים שעליהם מנסים אנו להגן. מי שגרם לתאונה ונמלט מזירת האירוע מבלי להושיט עזרה ולהותיר פרטיו, העונש הראוי לו הוא מאסר. בריחת נהגים ממקום תאונה מבלי למסור פרטים מזהים הינה התנהגות המעוררת שאט נפש וסלידה, שיש להוקיעה מהחברה. המדובר בהתנהגות המלמדת על בריונות לשמה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם המוסר. עלינו לגנותה בכל מחיר.

החובה למסור פרטים אינה מותנית בדבר. נהג המעורב בתאונת דרכים חייב למסור את פרטיו, אם רוצה הוא אם לאו. זאת גם אם סבור הוא כי לא נגרם כל נזק. לא ייתכן כי נהג יגרום נזק לרכב אחר וימלט מהמקום מבלי להשאיר פרטים מזהים אודותיו. כל הקלה בעניין זה תגרום לכך שנהגים הפוגעים ברכב אחר ימשיכו להימלט מהמקום כשהם משאירים אחריהם רכב עם נזקים גופניים וכספיים. אין להקל בעניין זה כלל ועיקר.

הנטייה האנושית הטבעית לברוח בעת צרה, מחייבת כי התגובה להתנהגות זו תהא קשה. מן הראוי כי שום נהג לא יהרהר אפילו על אפשרות זו של בריחה. יש הכרח ליצור אווירה שבה יהיה ברור לכל נהג כי הדבר החמור ביותר מבחינת החוק והציבור הוא להימלט מהמקום או אפילו לנסות להימלט.

עבירת אי מסירת פרטים לפי סעיף 144 לתקנות, דומה בהגדרתה לעבירת ההפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א לפקודה ולעבירה לפי סעיף 62(7) לפקודה. בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה הביע המחוקק את סלידתו מהמעשה וקבע לה עונש של שבע או תשע שנות מאסר (בהתאם לנסיבות). בעבירה לפי סעיף 62(7) קבע המחוקק עונש של שנתיים מאסר. מאלה ניתן ללמוד על חומרת העבירות אותה ביטא המחוקק בעונש לא קל ועל הענישה הראויה בעבירה של אי מסירת פרטים לפי תקנה 144 לתקנות.

מטרת קביעת הנורמה בעבירות אלה "היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג לחמוק מאחריות לתאונה, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה..." (עפ 5000/08 סומך נגד מדינת ישראל (לא פורסם), ניתן ביום 22.3.2009) נציין כי הדברים נאמרו אמנם ביחס לעבירה לפי סעיף 64א לפקודה, אך יפים גם לעניינינו.