מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' כהן

גזר דין

הנאשמת בפני הורשעה על סמך הודאתה בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3) ו- 64ב(א) ו- 39א לפקודת התעבורה, התשכ"א (להלן: "הפקודה"); ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").

תמצית הטענה העובדתית היא, כי בתאריך 13.03.2009 בשעה 03:00 או בסמוך לו, נהגה הנאשמת ברחובות האומן- הפרסה, בירושלים בהיותה שיכורה. בבדיקה שנערכה לה באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלה הוא 470 מיקרוגרם.

סעיף 39א לפקודה קובע עונש מינימום של שנתיים פסילה לעבירת הנהיגה בשכרות. עם זאת, לבית המשפט נתונה הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום.

בית משפט זה נתקל בנהגים רבים שהואשמו בעבירת הנהיגה בשכרות. מרביתם שונים מדמות ה"שיכור" במובנה המקובל. המדובר על פי רוב באנשים חיובים ונורמטיביים, שסברו בכנות כי השתייה לא השפיעה עליהם והם יכולים לנהוג. נהגים אלה לא ידעו כי הם נוהגים ברמת השכרות האסורה בחוק. יש טעם לפגם שעונש המינימום הוא שנתיים פסילה. אין זה עונש מידתי יחסית לעונשים אחרים בפקודה. כך למשל, יכול נאשם לדבר במכשיר נייד, לעבור באור אדום, ולגרום לתאונה ועדיין יהיה עונשו נמוך משמעותית מעונשו של מי שבדמו כמות אלכוהול מעבר למותר.

יוער כי קיימת מחלוקת בפסיקה ביחס לשאלה האם בכל מקרה בעבירות שבהן נקבע עונש מינימום של פסילה, רשאי בית משפט להורות כי הפסילה שקבע תהא, כולה או מקצתה, על תנאי. בסוגייה זו לא קיימת פסיקה של בית משפט העליון, ואלו בבתי המשפט המחוזיים אין תמימות דעים בעניין (ראו למשל מחד בעפ"ג 2001-10 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, מיום 28.12.2010), ומאידך ראו בע"פ 1183/07 מדינת ישראל נגד אחמד (לא פורסם, ניתן ביום 25.10.2007 ראו גם, בע"פ (ת"א) 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א-פלילי נ' שמעון (לא פורסם, מיום 16.01.2003)). עם זאת, הכל מסכימים, כי כפי שעולה מסעיפים 36 ו- 39א לפקודה נתונה לבית המשפט הסמכות להפחית בנסיבות מיוחדות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה כולה או חלקה תהא על תנאי. במקרה שלפנינו, קיימים נסיבות מיוחדות.

במקרה שלפנינו עולה, כי המדובר בנאשמת בת 29, רווקה, תושבת עפולה ומנהלת אורח חיים, תקין ונורמטיבי. מהתסקיר שהוגש לבית המשפט (ביום 05.01.11) עלה, כי הנאשמת עובדת לפרנסתה כמטפלת בפעוטון, בקיבוץ משמר העמק. עוד עלה, כי הנאשמת סטודנטית לתואר ראשון לחשבונאות, באוניברסיטה הפתוחה. בנוסף לכך ציין שירות המבחן, כי הנאשמת הודתה ולקחה אחריות מלאה אודות מעשייה וכי חשה תחושת אכזבה עצמית בגין מעורבותה בעבירה והפיקה לקחים. כן ציין שירות המבחן, כי התרשם שמעורבותה של הנאשמת בעבירה הייתה חד פעמית וכי לא התרשם מקיומו של דפוס התמכרותי. לבסוף ציין שירות המבחן, כי הנאשמת "בעל כוחות טובים לנהל אורח חיים תקין ועצמאי וכי מעורבותה הפלילית הייתה על רקע בילוי חברתי....לא התרשמנו מדפוסי התמכרות או מקיומם של דפוסים עבריינים ואנו מעריכים שההליך הפלילי הותיר בה חותם הרתעתי". שירות המבחן בנה לנאשמת תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור אותם תבצעה ב "בית אורי" בליווי חניכים מוגבלים וסיוע לצוות המטפל.

נציין כי הנאשמת הודתה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום ובכך חסכה מזמנו של בית המשפט.

ב"כ המאשימה ביקש, כי יושת על הנאשמת עונש של שנתיים פסילה, פסילה על תנאי וקנס.

לאור האמור למעלה, הגעתי למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשמת את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור נסיבותיה של הנאשמת, היותה סטודנטית והמנהלת אורח חיים נורמטיביים והודאתה באשמה ואמצעי הענישה התחליפים.

כהערת אגב אעיר כי לא נראית לי עמדת המאשימה בהתנגדותה העקרונית לשל"ץ. עונש הפסילה הוא עונש שרק פוגע בנאשמים ולא תורם לחברה. שירות לטובת הציבור מנגד תורם לחברה ומהווה גם עונש ברור ומוחשי לנאשם.

מן הראוי לציין, כי מחקרים מצביעים על כך ש – 60% מהנהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג בזמן פסילה ולפיכך אין עונש הפסילה אפקטיבי בהכרח. (יש הסוברים כי המספר הנכון הוא 75%) (ראו במאמרי "על הענישה הראויה בתעבורה", הסניגור 154, ינואר 2010, עמודים 8-7). לא ברורה לי התעקשותה של המאשימה על עונש אחר, אשר אמפירית מסתבר כבעייתי ולא תורם לחברה.

לסיכומו של דבר, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:

פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל תשעה חודשים, בניכוי 30 ימים בהם נפסלה מנהלית. הפסילה של שמונת החודשים תחושב החל מיום 09.07.2010 (בו הפקיד הנאשמת את רישיונה), וחמישה עשר חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים, אם תנהג בזמן שכרות.

250 שעות לתועלת הציבור, אותם תבצע הנאשמת ב "בית אורי" בליווי חניכים מוגבלים וסיוע לצוות המטפל. במידה ויהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך בכתב לבית המשפט. הנאשמת מוזהרת כי אם לא תעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינה מחדש.

קנס בסך 400 ₪ שישולם עד לתאריך 15.02.2011.

חרף בקשת ב"כ המאשימה, בנסיבות העניין, לא מצאתי לעכב את עונש השל"ץ.

למרות שלא הוטל עליה עונש של מאסר על תנאי, הנאשם מוזהרת כי העונש על נהיגה תחת השפעת אלכוהול בפעם שנייה, הוא מאסר בפועל.

5129371

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לצדדים ולשירות המבחן.