מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' קרעין

החלטה

הרקע

1.א.ביום 30/9/06 נטל הנאשם חלק בתגרה שזוהי עבירה לפי סעיף 191לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ב.כעבור כשנתיים ביום 5/8/08 הוגש כתב האישום.

ג.כעבור שנתיים נוספות, ביום 18/4/10 הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן, הנאשם הודה במיוחס לו וקבעתי כי ביצע עבירה של תגרה.

ד.בעקבות הקביעה הנ"ל נשלח הנאשם לשירות המבחן והיום מונח לפניי תסקיר מתאריך 9/12/10.

עמדת המאשימה

2.המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם בנימוק שבעברו יש תיק של החזקת סכין שהסתיים ללא הרשעה. לטענתה, העובדה שהנאשם היה מעורב בתגרה מלמדת שלא הפיק לקח מסיומו של התיק הקודם ללא הרשעה.

עמדת ההגנה

3.הסנגור מבקש שלא להרשיע את הנאשם כיוון שלדעתו יש בכך לגרום לתוצאה בלתי מידתית. לטענתו, הנאשם יתקשה למצוא עבודה.

4.התסקיר, בסופו ממליץ, על העמדתו בצו מבחן למשך שנה ומתן עונש מוחשי של צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 140 שעות.

דיון

5.השיקולים להרשעה או לאי הרשעה אינם קבועים ואינם נוקשים, וטוב שכך הדבר. המחוקק התכוון ליתן בידי בית המשפט כלי נוסף לסיומו של אירוע פלילי, ומטבע הדברים כלי זה עשוי להקל עם נאשמים כאשר ההרשעה תגרום להחמרת יתר.

6. אין עוררין על הכלל האומר שבדרך כלל צריך המשפט הפלילי להסתיים בזיכוי או בהרשעה. הסמכות הנתונה לבית המשפט לסיים תיק ללא הרשעה יפה רק למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. בעניין זה ראה ר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 85(ד) עמ' 737; ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש ואח' נ(3) פ"ד 682; וע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל (פ"ד נ"ב(3) 337). בתיקים אלה מונה בית המשפט העליון את השיקולים לסיומו של תיק בדרך החריגה המבוקשת.

6.       התרשמתי שהנאשם מבין את מצבו ושהוא החליט לקבל על עצמו אחריות ולא לחזור על מעשים כגון אלה.

7.השאלה העומדת לפניי היא אם במקרה זה לא תגרום ההרשעה להחמרת יתר. הסנגור לא הצביע על נזק מסוים לא מידתי שייגרם לנאשם ולכן אני דוחה את בקשת הסנגור ומחליט להרשיע את הנאשם.

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"א, 26 דצמבר 2010, במעמד הצדדים.

ברקלי יחזקאל, שופט

הכרעת - דין

בהמשך להחלטתי, משהודה הנאשם בכל העובדות שנמנו בכתב האישום המתוקן, אני מרשיעו בהשתתפות בתגרה עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").