מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' פנחס

בפני

שופט בכיר יצחק שמעוני

הכרעת דין

האישום

1.כת האישום מייחס לנאשם, יליד שנת 61' תושב ירושלים, עבירות של זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במירמה, לפי סעיפים 418, 420 ו-415 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי כתב האישום, בתאריך שאינו ידוע במדויק למאשימה סמוך ולפני ה- 1.11.05 בירושלים, זייף הנאשם שיק בכוונה לקבל באמצעותו דבר. הנאשם רשם בשיק מס' 262975 מחשבון 122025-409 השייך לאליעזר לוי (להלן: "הבעלים") בבנק הבינלאומי הראשון סניף אגריפס (להלן: "השיק") סכום של 4,000 ₪ מיום 1.11.05 לפקודת מרכז הסוכריה ליום הולדת.

השיק נגנב מהבעלים במועד ובנסיבות שאינם ידועים לבעלים.

הנאשם מסר את השיק לאלעד אייאש (להלן: "אלעד") כנגד חוב שחייב לו, כדי שהלה ימסור את השיק כביטחון לאריאל רגב.

אריאל רגב מכר רכב לאלעד ולאחר שאלעד לא שילם, הפקיד את השיק בבנק והשיק נפרע.

טענות הצדדים

2.ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם על סמך הראיות שהוצגו ולהעדיף את גרסת עדי התביעה ומשקל הראיות שהוצג, על פני גרסתו של הנאשם.

לדבריה, בעדותו ציטט הנאשם את הודעתו במשטרה, טען שהוא לא זוכר שום דבר ולא מסר פרטים שיתמכו בגרסתו. גרסתו, לפיה אדם כלשהו נתן לו את השיק במסגרת קשרים עסקיים עמו, מבלי שיהיה לנאשם כל מידע או פרט אודותיו אינה הגיונית ולא מתקבלת על הדעת. הסבריו של הנאשם לכך לא הניחו את הדעת, הוא אמר שזו באמת "טיפשות", ושיש לו אמונה באנשים.

ב"כ המאשימה הוסיפה, כי הנאשם לא אמר את האמת גם ביחס להרשעות קודמות בעברו ומסר שאין לו עבר פלילי, אולם בדיקת המאשימה העלתה, כי לנאשם הרשעות קודמות בעבירות הונאה.

המאשימה טענה כי בדרך שאינה ידועה לה, נגנב השיק והגיע לידיו של הנאשם. הנאשם זייף את השיק לפקודת העסק שלו, ומאחר שאלעד היה עובד שלו והוא היה חייב לו כסף, נתן לו הנאשם את השיק אותו מסר לבעל הרכב אשר פרע את השיק בחשבונו שלא בתיאום עם הנאשם.

3.ב"כ הנאשם טען כי המחלוקת העובדתית בין התביעה להגנה היא מועטה והשאלה היא- האם השלמת הפרטים בשיק היא זיוף, האם היה יסוד נפשי של זיוף והאם העברת השיק לאריאל הייתה בגדר קבלת דבר במירמה.

לעניין השיק, טען הסניגור, כי לא הוגש המקור ולפיכך אין ראיה קבילה לעניין תוכנו ומהותו. לדבריו, שיק הוא מסמך סחיר, אשר ניתן להשלימו לפי פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"), ומנקודת מבטו של הנאשם, הוא קיבל את השיק מאדם שאחז בו כשורה, ועל כן סבר שהוא רשאי להשלים את שם הנפרע, הסכום והתאריך. לדבריו, שיק שעליו רק חתימה זועק להשלמה וכל האוחז בו יכול להשלימו.

לטענתו, גרסת הנאשם עלתה כבר בעת מסירת הודעתו במשטרה, והיא משקפת חלק מדרכם של סוחרים לקבל שיקים לביטחון.

החותמת של חברת הנאשם מהווה נטילת אחריות לאותו שיק, ואין בה משום מצג כוזב.

לדבריו, מאחר שאין טענה שהשיק לא הגיע אליו חתום או שהוא זייף את החתימה, והואיל בשיק חתום מתקיים סעיף 19 לפקודת השטרות, הרי שיש כאן ספק שצריך לפעול לזכותו של הנאשם.

העדים והראיות