מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' מוטהדה

בפני

השופט יצחק שמעוני, שופט בכיר

הכרעת דין

האישום

1.הנאשם, ציון מוטהדה, הואשם בעבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה, עבירה לפי סעיף 338 (א)(6) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

על פי כתב האישום, ביום 30.3.08 בשעה 8:00 או בסמוך לכך ברחוב חטיבת גבעתי בירושלים, לא נקט הנאשם אמצעי זהירות נאותים מפני סכנה מסתברת הכרוכה בכלב אמסטף מעורב שבהחזקתו (להלן: "הכלב") וזאת בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה.

הנאשם טייל עם כלבו כשהוא קשור, אך ללא זמם כנדרש. ילדה בת 13 שעברה שמקום ננשכה על ידי הכלב בידה.

טענות המאשימה

2.ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם במיוחס לו וטענה כי הוכח מעל ומעבר לכל ספק סביר שהנאשם התרשל מלנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע סכנה מסתברת מכלבו. לטענתה, אין מחלוקת שמדובר בכלב מסוג אמסטף מעורב, הידוע בחוזק מלתעותיו ובכך שכל נשיכה על ידו עלולה לגרום לחבלה, ולא קל לשלוט בו.

מסיבה זו, קובע החוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, התשס"ג-2002 (להלן: "החוק") שכלב מסוג אמסטף הוא כלב מסוכן, ועל פי סעיף 11(ג) יוחזק כשפיו חסום כשהוא מוצא מחוץ לחצרים.

לשיטת המאשימה, הנאשם הודה כי היה מודע לכך שמדובר בכלב מסוכן, בעל אופי תוקפני ואשר יכול להיות תוקפן כלפי זרים, וכי לו היה לכלב זמם על פיו הרי שהאירוע והחבלה היו נמנעים.

לטענת המאשימה, מי שמחזיק כלב מסוג זה, צריך לנקוט אמצעים ראויים על מנת שלא לחשוף את הציבור לסכנה המסתברת מאותו כלב. ניסיון החיים מלמד, כי רצועה וזמם על פי הכלב הם בגדר אמצעי זהירות העשויים בדרך כלל למנוע התנפלות הכלב על אחרים.

ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את טענת הנאשם, לפיה בעת האירוע היה זמם על פיו של הכלב ולאמץ את עדות המתלוננת שהעידה באופן ברור שעל הכלב לא היה כלל זמם בעת שראתה את הנאשם והכלב מהלכים ברחוב.

עדות המתלוננת היתה מהימנה וברורה ומנגד, עדות הנאשם היתה בלתי אמינה ובלתי סבירה. נתגלו בה סתירות וטענתו כי כשהריח הכלב על המתלוננת, שהיא בעלת כלבה בעצמה, את ריח כלבתה הצליח להוציא את הזמם, תוך שימוש בידיו רגליו היא טענה מגוחכת, שלא ניתן לקבל, ומובילה למסקנה כי לא הותקן לכלב זמם באותו יום. בעדות אשת הנאשם אין כל תועלת, שכן היא לא נכחה באירוע ולא יכלה להעיד מידיעתה האישית, האם כשהנאשם טייל עם הכלב היה זמם על פיו.

נוסף על כך, עדויות הנאשם ורעייתו מתואמות, שניהם השתמשו באותם מושגים ומונחים על מנת להסביר את השתלשלות העניינים.

המאשימה הוסיפה, כי גם אם תתקבל טענת הנאשם שיצא עם הכלב כשעל פיו זמם, אך הוא הצליח להסירו, הרי שעדיין התרשל בהשגחה על הכלב, בין מחמת שלא הסתכל על הכלב, ובין מחמת שלא סגר את הזמם בצורה מיטבית, באופן שימנע השתחררותו. לראיה, לאחר האירוע, העיד הנאשם, כי עשו בזמם חורים נוספים.

עדות בתו של הנאשם ממחישה את האופן הרשלני בו נקנה הזמם, מדוכן בשוק הכרמל, מבלי שנבדק גודל הכלב ומבלי להתעדכן עד איזה גיל הזמם מתאים, או לבדוק שהזמם מונח כראוי על הכלב ויכול למנוע נשיכה.

ב"כ המאשימה הפנתה לפסק הדין ע"פ מחוזי חיפה 1396/04 דיין נ' מדינת ישראל (להלן: "פס"ד דיין") בו נקבע כי לאחר תיקון 39 בסעיף 21(א) לעניין הרשלנות, אין תחולה לפסק הדין בע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מ1(1) 1 (להלן: "פס"ד אבנת"), בו נפסק כי הרשלנות הנדרשת בפלילים היא רשלנות ברמה גבוהה, כפי שקבע גם השופט קדמי בספרו.

מכל מקום, נטען, היתה במקרה דנן רשלנות בדרגה גבוהה.

טענות ההגנה