מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' זגל

החלטה

בפני בקשה לחילוט רכב מסוג ניסאן מ.ר. 461229 (להלן:"הרכב") מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי").

במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הורשע הנאשם ביום 17/1/2010 בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים ברכב ודינו נגזר, בין היתר, למאסר בפועל ל-6 חודשים ויום.

הואיל והרכב שימש כאמצעי לביצוע העבירות, מבקשת המדינה מבית המשפט יורה על חילוט הרכב.

המשיב מתנגד לבקשה מהטעם שעונשו של המשיב נקבע בהסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, וחילוט הרכב היה צריך להילקח בחשבון במסגרת הסדר הטיעון, כחלק מרכיבי הענישה ועשוי היה להשפיע על תוצאות הסדר הטיעון.

בנוסף טען ב"כ המשיב כי הרכב רשום על שם אשת המשיב ונמצא בחזקתה ובשימושה מרבית שעות היום. הרכב משמש את רעיית המשיב ו- 9 ילדיה, והינו נחוץ לה בפרט לצורך הטיפול בבתה הסובלת מנכות פיזית.

עוד טען המשיב כי המדינה נקטה בשיהוי בהגשת הבקשה, שכן דינו של המשיב נגזר לפני כ- 4 חודשים, והמדינה לא פנתה לבית המשפט בבקשה לחלטו אלא בעקבות פנייתו של המשיב אליה, בבקשה להשבת הרכב לחזקתו.

דיון

אין מחלוקת בדבר התקיימותם של התנאים, הנקובים בסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, המקנים לבית המשפט סמכות להורות על חילוט רכבו של המשיב, ובמעמד גזר הדין אף היה מדובר בחובה לעשות כן,מכוחו של חוק הכניסה לישראל. רכבו של המשיב נתפס בשל עבירה שבוצעה בו, הוא הורשע בדין, וההרשעה מתייחסת למעשה שנעשה ברכב התפוס. (ראה: ע"פ 4148/92 חוסין מועד נגד מדינת ישראל).

על אף האמור לעיל ,בנסיבות הענין שבפני ראיתי לדחות בקשת המבקשת להורות על חילוט רכבו ולהורות על השבת הרכב לחזקת המשיב.

להלן הנימוקים:

המבקשת הגישה בקשתה לבית המשפט בחלוף כ-4 חודשים מיום גזירת עונשו של המשיב.

בע"פ 149/89 נתן הופמן נגד מדינת ישראל, אליו היפנה ב"כ המשיב, נדונה בקשה לחילוט רכבו של אדם, אשר הוגשה לבית המשפט בחלוף 6 חודשים מיום גזירת דינו. בית המשפט העליון פסק באותו המקרה, כי בנסיבות הגשת הבקשה באיחור כה רב, והעובדה שהמערער עומד לסיים את ריצוי ענשו, מצדיקות הותרת הרכב בחזקתו.

בנוסף, עונשו של המשיב נגזר לאחר שבית המשפט כיבד את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. בין סעיפי ההסדר לא נכללה התייחסות לנושא חילוט הרכב, ולא עלתה כלל דרישה מצד התביעה לחלט את רכבו של המשיב, בהתאם להוראת השעה שעמדה אז בתוקף (סעיף 12 א (ד2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952), המורה על חובת חילוט במקרה בו ב-3 השנים שקדמו להרשעתו, כבר הורשע אותו אדם בעבירה של הסעה שלא כדין. [הבקשה שבפני לא הוגשה מכוחו של חוק הכניסה לישראל אלא מכוחו של ס'39 לפקודת סדר הדין הפלילי,וזאת בשל הריחוק ממועד מתן גזר הדין.]

אציין כי בינתיים השתנה ההסדר החוקי וכעת אין עוד חובת חילוט של כלי רכב והדבר נתון לשיקול הדעת של היושב בדין. גם אם שנוי זה אינו חל על המשיב שבפני,הרי שרוח השנוי ומגמתו, ראוי שישפיעו על החלטת בית המשפט.

משנמנעה התביעה לבקש את חילוט רכבו של המשיב בעת גזירת דינו של המשיב, ומשלא נכלל רכיב זה בין יתר רכיבי הענישה בהסדר הטיעון,יש מקום לסברה לפיה שיקף ההסכם בין הצדדים את האיזון שהושג אז, ויתכן כי, אם היה גם נושא הרכב עולה לדיון, היה הדבר בא לידי בטוי בהקלה זו או אחרת ברכיבי הענישה האחרים. כיצד זה איפא ניתן להיעתר כיום לבקשה לחילוט רכבו של המשיב היום?

עוד לקחתי בחשבון את נסיבות המשפחתיות המיוחדות של המשיב. המשיב אב ל-9 ילדים, ביניהם ילדה נכה, הנזקקת לטיפולים, והרכב משמש את אמה לצורך הסעתה לטיפולים אלו.

לסיכום ההסדר שהושג בין הצדדים ,השיהוי בו נקטה המאשימה בהגשת הבקשה, [שנולדה כפי הנראה, בעקבות פנייתו המוקדמת של המשיב למשטרה, בדרישה כי רכבו יושב לו],כמו גם מצבו המשפחתי המיוחד של המשיב, מטים את הכף לעבר השבת הרכב לחזקת המשיב.

לאור המפורט לעיל, אני דוחה את הבקשה, ומורה על השבת רכבו של המשיב לחזקתו.