מ.י. לשכת תביעות ירושלים (פלילי) נ' בן יאיר

החלטה

כנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום:

כתב האישום הראשון – הנאשם, בעלים של מועדון בשם "סטודיו 72" בירושלים, התקשר עם מר יוסי מיוסט, המתלונן 1 (להלן: "המתלונן 1") שהיה מנהל חברת מערכות ומיזוג אוויר בהסכם להתקנת מזגנים במועדון בשווי של 155,000 ₪. בתאריך 22.11.2004 מסר הנאשם למתלונן 1 צ'ק בסך 115,713 ₪ בתמורה לחלק מהעבודה וקיבל עבור ההמחאה חשבונית. הצ'ק שנמסר היה, לטענת המאשימה, גנוב, ושייך לחברת "אמיר סולר בע"מ. הנאשם מילא את פרטי הצ'ק וחתם בחתימה שאינה שלו, ובכך זייף את הצ'ק כשהוא איננו מוסמך למלאו.

בתאריך 1.12.2004 פנה הנאשם למתלונן 1, מסר שיש בעיה עם ההמחאה וביקש להשתמש באחרת בסך 155,000 ₪. גם המחאה זו זויפה, לטענת המאשימה, על ידי הנאשם. בהגיע זמן פרעון ההמחאה השנייה התברר ליוסי מיוסט שאין לה כיסוי, וכן התברר לו שגם להמחאה הראשונה אין כיסוי.

כתב האישום השני- ב- 6/2005 התקשר הנאשם עם חברת קייטרינג בבעלות המתלונן 2 (להלן: "אנקרי") בעסקה של הזמנת שירותי קייטרינג בתמורה לכסף. אנקרי סיפק את שירותי הקייטרינג כפי שנתבקש.

את התמורה, בסך 1400 ₪ שילם הנאשם למתלונן, לטענת המאשימה, בצ'ק שהונפק על שם דוד איכלר, ומילא את פרטיו וחתם את שמו של בעל הצ'ק.

כשביקש אנקרי לפרוע את הצ'ק התברר שהצ'ק זויף על ידי הנאשם ושאין לו כיסוי.

בגין שני כתבי אישום אלו מואשם הנאשם בעבירות הבאות:

זיוף, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

בקשת הנאשם:

בפרוטוקול הדיון ובתשובת הנאשם לתגובת המאשימה, פורט הנאשם את נימוקי בקשתו לפיהם:

לעניין כתב האישום הראשון שהוגש כנגדו סובר הנאשם שההחלטה לחקור ולהגיש כתב אישום כנגדו התקבלה בחוסר סמכות ועל כן היא פסולה בעיקרה. שכן, בעבר התנהלה במשטרה חקירה בעניינו והוחלט לסגור את התיק. לאחר שהמתלונן 1 הגיש ערר בתיק הוחלט לפתוח את התיק מחדש. הנאשם סובר כי ההחלטה לפתוח את התיק מחדש נתקבלה שלא כדין וההחלטה לסגור את התיק היא ההחלטה הנכונה. שכן, לטענתו, ההחלטה לסגור את התיק נתקבל בנימוק של חוסר אשמה, ונשלחה הודעה על סגירת התיק למתלונן 1. סעיף 62 (ב) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") קובע שתיק שנסגר בשל חוסר אשמה יימחק רישומו מרישומי המשטרה. סעיף 46 לחסד"פ מקנה למתלונן זכות ערעור על סגירת התיק בנימוק של חוסר אשמה, כשהסמכות לדון בערר מוקנית לפי סעיף 64(א)(1) לפרקליט המחוז ולבאי כוחו. לטענת הנאשם, לאחר שהתקבלה ההחלטה על סגירת התיק והוגש ערר הסמכות להחליט בערר הופקעה מהמשטרה והועברה יועץ המשפטי, לפרקליט המחוז ולבאי כוחם. לפיכך המאשימה כשלה פעמיים, בכך שלא מחקה את הרישום מרישומי המשטרה ובכך שלא העבירה את הערר לגורם המוסמך להחליט.

הנאשם סובר שהחלטה בבג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה (ניתן על ידי הנשיא בדימוס שמגר ביום 10.6.1987) (להלן: "בג"צ דותן") צריכה להתפרש בצמצום ואינה רלוונטית לענייננו. מעמדו בהירארכיה של משטרת ישראל של מי שקיבל את ההחלטה על פתיחת התיק מחדש, היה במועד קבלת ההחלטה נמוך ממעמדו של מי שקבל את ההחלטה על סגירת התיק. משכך אין כפיפות ביניהם וההחלטה בבג"צ דותן אינה ישימה בענייננו. כמו כן, ההחלטה על פתיחת התיק מחדש מפרה את הוראת החסד"פ לעניין החובה להעביר את הערר לפרקליט המחוז ולבאי כוחו ללא כל סמכות בדין. לגישתו של הנאשם הסמכות מופקעת ממי שקבל החלטה למן הרגע שבו הודע למתלונן על סגירת התיק, ולכן החלטה זו היא בלתי חוקית ופסולה מחמת חוסר סמכות. חלוקת הסמכות שבחוק אינה שרירותית אלא מעגנת זכויות מהותיות לגבי כשירות מקבלי ההחלטות בקרה מנהלית על אופן קבלת ההחלטות ומשמעות החלטות והאפשרות לשנותן בערר.

כן סובר הנאשם לעניין "מצב התיק" ברישומי המשטרה, לטענתו, התיק במשטרה נסגר וקיים בו רישום לפיו התבקש התיק מהגניזה. ועל כן לטענת המאשימה לפיה התיק לא נסגר ונרשם באופן אחר מהרשום בחוק אין על מה להסתמך וממילא אין לה כל תוקף כלפי בית המשפט ורשויות אחרות.

מעבר לאמור, סובר הנאשם שאפילו לגישת המאשימה לא נמצאו נימוקים חריגים המאפשרים שלא להעמיד לדין מחוסר אשמה, ואשר הופכים מקרה זה ליוצא דופן.

עוד טוען הנאשם שהמשטרה נקטה כאן באכיפה בררנית משום שהצ'קים יועדו לשותפות שהייתה בין הנאשם לאדם נוסף בשם יעקב לויה (להלן: "יעקב לויה"). יעקב לויה חויב בפסק דין אזרחי בתשלום החוב למתלונן 1 בגין המזגנים והתקנתם שכן עבודת ההתקנה בוצעה בנכס השייך לשותפות כפי שגם החשבונית והקבלות שהפיק המתלונן 1 מופנות לשותף. כמו כן, יעקב לויה שילם למתלונן 1 את מלוא החוב. על כן סובר הנאשם שעומדת לו במקרה דנן טענת הגנה מן הצדק על כך שמדובר בסכסוך עסקי בין שותפות שיש בה שניים בגינו ניתנו המחאות כבטוחות, כשהשותף השני שילם למתלונן 1 את מלוא החוב. לעניין שימוש בהגנה מן הצדק הרי שהאישומים המיוחסים לנאשם הינם אישומים מסוג עוון, ובעבירות מסוג זה, להבדיל מעבירות מסוג פשע, יגבר משקלו של טוהר ההליך המנהלי.

בעניין כתב האישום השני הרי שבעל ההמחאות לא נחקר וההמחאות לא נמצאות בתיק החקירה, על כן אין לנאשם יכולת להתגונן מפני האשמות המיוחסות לו.

כמו כן, החלטת המאשימה לשלוח מכתבי יידוע לנחקרים נוספים לפי סעיף 60 לחסד"פ מעידה על כך שחומר החקירה שנאסף הכיל די ראיות לגיבושו של כתב אישום נגדם. מצד שני, לא נמצא בתיק החקירה כל צילום או תיעוד לגבי טענות שהועלו בשימוע המצדיקים הימנעות מהגשת כתב אישום נגד אותם נחקרים. כמו כן, המאשימה לא נתנה הסבר ראוי להימנעותה מהגשת כתב אישום כנגד נחקרים אלו.

בעקבות הלכת ישככרוב וסעיף 149 לחסד"פ, מוטלת על המאשימה החובה להתנהל לפי הוראות החוק באופן דקדקני. זכותו של הנאשם להליך הוגן הינה זכות יסוד שלו וזכותו נפגעה באופן מהותי בשל התנהלות המאשימה, בפרט שלא התקיימו הנימוקים המאפשרים למאשימה לסטות מהוראות החוק במקרה דנן. בפסק דין ישככרוב נקבע כי פרשנות סעיף 12 לפקודת הראיות לאור חוק היסוד כבוד האדם וחירותו מחייבת להעלות את ההגנה על זכויותיו של הנחקר מדרגת תכלית נלוות לדרגת תכלית עיקרית.