מ.י. לשכת תביעות חיפה-משטרת ישראל נ' גולדשטיין

גזר דין

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בבטחה – עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, נהיגה רשלנית – עבירה לפי סעיף 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, התנהגות שגרמה חבלה לגוף – עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, אי מסירת פרטים ועזיבת מקום התאונה – עבירה לפי סעיף 62(7) ו-62(4) לפקודת התעבורה.

לפי עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם, בתאריך 4.7.07, סמוך לשעה 17:30, נהג הנאשם ברכב פרטי ברח' הרצל בחיפה, פנה שמאלה לכיוון רח' הקישון. בכניסה לרח' הקישון מסומן מעבר חציה להולכי רגל, הנראה היטב לעין. אותה עת היתה ראות טובה ושדה ראיה פתוח למרחק של 30 מטרים. הולך רגל, קטין יליד 1997, חצה אותה עת את מעבר החציה על קורקינט, כאשר אמו הולכת אחריו. הנאשם הגיע, כאמור, למעבר החציה, אך עקב רשלנותו, לא שם לב לדרך, לא הבחין בילד, בלם באיחור ולא אפשר לילד להשלים את החציה בבטחה, פגע בו והפיל אותו על הכביש.

הנאשם היה מודע לתאונה, הוא נעצר במקום, אמו של הילד נגשה אליו וביקשה ממנו לפתוח את החלון על מנת שיגיש עזרה לילד, אך הנאשם בתגובה, החל בנסיעה ועזב את המקום, כאשר אמו של הילד מנסה לעצור אותו ואוחזת במראה הצדדית חיצונית של הנהג, אך ללא הועיל. המראה נשברה ונותרה בידה של האם. כתוצאה מהתאונה נחבלו הילד ואמו.

ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בתאונה חמורה של פגיעה בילד אשר חצה מעבר חציה ולאחר שהנאשם היה מודע לכך ולמרות הפצרותיה של האם, החליט הנאשם לברוח מהמקום ללא הגשת עזרה וחרף ניסיונה של האם לכפות על הנאשם לסייע לבנה, הדבר לא הועיל והנאשם, כאמור, עזב את המקום. עם זאת, עתרה המאשימה לעונש פסילה בפועל שלא יפחת מ-6 חודשים, פסילה על תנאי וקנס וכן מאסר על תנאי, במיוחד לגבי העבירה של אי מסירת פרטים ואי הגשת עזרה.

עוד ציינה כי נוכח הנסיבות, אין מקום לנכות את הפסילה המינהלית מרכיב הפסילה בפועל שישית בית המשפט.

ב"כ הנאשם טען כי לילד לא נגרמה חבלה וביקש לבסס טענה זו בהודעת האם במשטרה, שם טענה האם: "ראיתי שהכל בסדר אצל הילד" (שורות 12-13 להודעת האם). כמו כן, הפנה לתעודה הרפואית נ/1.

ביחס לתאונה, טען הסניגור כי הילד הלך במרחק ניכר מהאם והתפרץ לכביש ללא תשומת לב למצב הכביש וכי הילד פגע ברכב מצד ימין של הרכב בעת שהנאשם פנה שמאלה, ומשכך נטען למעשה לרשלנות תורמת מצד הילד, ועל כן אין להחמיר בענישתו של הנאשם.

עוד הוסיף הסניגור וטען כי הנאשם נהג את רכבו בזהירות על פי כללי הזהירות המתבקשים מתנאי הדרך. באשר לעזיבת המקום, טען הסניגור כי מדובר בטעות, שכן הנאשם היה נוכח במקום דקות ארוכות, אך בשל כך שאמו של הילד התפרצה לעברו והנאשם הרגיש מאויים, בחר לעזוב את המקום. לדבריו, הנאשם היה בהלם, כלשונו ועוד באותו ערב יצר עמו קשר והתייעץ עמו ולמחרת פנה למשטרה והודיע על התאונה. בנסיבות אלה, טען הסניגור כי לא ניתן לומר שהנאשם נטש את מקום התאונה ולא מסר פרטים. לפיכך, עתר הסניגור להסתפק בפסילה מותנית ובקנס בלבד.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סברתי כי מן הראוי כי יונח בפני תסקיר אודות הנאשם.

בתסקיר שירות המבחן מיום 1.7.10, עולה כי הנאשם מצוי לעת הזאת בהליכים של פשיטת רגל לאחר שעסק שניהל קרס. בעקבות זאת, הוא מצוי, לדבריו, במצב נפשי מדוכדך. כמו כן, הוא מובטל ומתקשה בתרומה לפרנסת ביתו, דבר המעצים את התחושות הקשות שהוא חווה.

באשר לעבירה נשוא הדיון, נטל הנאשם אחריות מלאה על ביצועה. לדבריו, היה מבולבל ומבוהל. הוא עצר את הרכב, הבחין כי הילד קם וכאשר האם דפקה על חלון רכבו, הוא נבהל, לא ידע כיצד להתנהג, ולכן עזב את המקום. הנאשם הדגיש בפני שירות המבחן כי הדבר לא נעשה מתוך רצון להתעלם ממה שקרה, אלא על רקע הבהלה והבלבול שהוא חווה.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם הפנים את חומרת התנהגותו והוא מצר על כך. השירות התרשם כי הנאשם מתקשה להתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים, דבר אשר בא לידי ביטוי גם במהלך ביצוע העבירה נשוא דיוננו זה. השירות לא התרשם כי מדובר באדם בעל דפוסי התנהגות עברייניים והעריך כי ביצוע העבירה נבע ממצב של חרדה שחווה הנאשם בעקבות הפגיעה בילד.

בשל חומרת העבירה, התלבט שירות המבחן לגבי מסקנתו. תחילה סבר כי בשל החומרה, מן הראוי שהנאשם ירצה עונש מאסר קצר בעבודות שירות, אך עם זאת, בשל הקשיים הכלכליים בהם מצוי הנאשם ועל מנת שלא להגביר את המועקה הרגשית בה מצוי הנאשם ולאור הפנמת חומרת המעשים שביטא הנאשם בשיחה עם קצינת המבחן, הגיע שירות המבחן בסופו של יום למסקנה כי מן הראוי להטיל על הנאשם עונש מאסר מותנה ושל"צ בהיקף של 300 שעות, עפ"י התכנית שגיבש שירות המבחן עבור הנאשם.

הנאשם ,יליד 1980, מחזיק ברישיון נהיגה משנת 1998 וצבר לחובתו 6 הרשעות קודמות, ביניהן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, אי ציות לרמזור אדום, אי ציות לתמרור עצור ופניה ימינה שלא בקשת חדה. בענייננו, עיקר החומרה נובעת מהפגיעה בילד בעזיבת המקום, מבלי שהגיש הנאשם עזרה לילד בו פגע.

אציין כי אין ממש בטענות שהעלה הסניגור, הן לענין היעדר החבלה בילד והן לענין עזיבת המקום ומסירת פרטים. ראשית, הנאשם הודה בעובדות כתב האישום אשר מהם עולה ברורות כי התאונה לה גרם הובילה לחבלות בילד ואף הודה בכך שעזב את המקום מבלי למסור פרטים ומבלי להגיש עזרה, הכל כמפורט בעובדות כתב האישום אותן פירטתי לעיל.

משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום ולא נטען בפני, לא מפי הנאשם ולא מפי הסניגור כי ההודייה נמסרה שלא על דעת הנאשם, מושתק הסניגור מלטעון כנגד העובדות בהן הודה. אם סבר הסניגור כי אין ממש בעובדות אלה, יכל כמובן לכפור בעובדות כתב האישום. הוא הדין גם לגבי הרשלנות התורמת שניסה הסניגור לטעון, דבר שאין לו אחיזה בעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם (ראה: רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ו(5), עמ' 176, שם נדונו עבירות דומות ונטענו טענות דומות ע"י הסניגור, אשר נדחו ע"י בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא שמגר).

שנית, מהתעודה הרפואית שבפני, עולה ברורות כי לילד היתה נפיחות בכף רגל שמאל ובאשר לעזיבת המקום, אין מחלוקת כי הנאשם עזב את המקום מבלי למסור פרטים. ענין אחרון זה ניסה הנאשם להסביר בכך שנתקף בפאניקה ועל כן עזב את המקום, כך תירץ זאת בפני וכך תירץ זאת בפני שירות המבחן.

הסבריו אלה של הנאשם אינם מקובלים על בית המשפט, הם אינם יכולים להוות עילה ובסיס להפקרת הולך רגל, ילד שבו פגע הנאשם במעבר החצייה. חומרה נוספת נובעת מהעובדה שהאם ניסתה לעצור את הנאשם בזעקות שבר ונאלצה לעשות זאת בגופה, תוך שהיא אוחזת במראה הצדדית והנאשם המשיך בנסיעה, תוך שהוא מסכן אף אותה ומותיר את המראה בידיה, ללמדך על תעוזתו הרבה של הנאשם אשר גמר אומר בלבו לעזוב את מקום התאונה ולהימלט מהמקום, שמא יוכל להציל את עורו ורק לאחר שנועץ עם עורך דין וכנראה הבין שלא יוכל להימלט מרשויות החוק, פנה למחרת היום למשטרה. התנהגות זו, כולה, היא התנהגות נפסדת, שיש להוקיע ויש למגר, וזאת באמצעות עונשים מרתיעים. בית המשפט חייב ליתן ביטוי למעשים אלה, כדי שהענישה תבהיר לנאשם ולכל אדם אחר כי הימלטות ממקום תאונה והפקרת אדם המעורב בתאונה, אינה משתלמת.

עם זאת, חובה על בית המשפט לבחון את הנסיבות האישיות של כל נאשם שבפניו, באשר הענישה היא ענין אינדיבידואלי, כל נאשם ונסיבותיו.