מ.י. לשכת תביעות גליל-משטרת ישראל נ' גנדאוי

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד גלית דוידוביץ

הנאשם- נוכח

הסניגור – עו"ד סאהר פאר

פרוטוקול

הכרעת דין

לנאשם מיוחסת עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 בכך שביום 27/9/06, בשעות הבוקר, בשפרעם, דקר את מר סאלח קדרי (להלן – "המתלונן") בכתפו, זאת באמצעות סכין, והיכה אותו בראשו וברגליו באמצעות מקל.

בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם במיוחס לו, אם כי אישר כי התקיים מפגש בינו לבין המתלונן במועד ובמקום הרלבנטיים, וטען כי המתלונן ארב לו שם ותקף אותו, והוא התגונן מפניו.

בעדותו בפניי העיד המתלונן כי ביום 27/9/06, בהגיעו למפעל בו הוא עובד, הבחין בכתמי דם על הרצפה, ונודע לו כי אחיו רב עם הנאשם, הנשוי לאחותו, וכי אחיו נלקח לטיפול במוסד הרפואי "חיאת" בקרית טבעון, אז הוא נסע לשם, ובשובו משם, לפנות ערב:

"איך שאני מתחיל לנסוע ראיתי את הנאשם ממול מנפנף לי עם היד. הכביש הזה זה שני מפלסים ובאמצע יש גדר מברזל, ההפרש בין המפלסים כמעט 1.80 מטר. עצרתי חשבתי שהוא רוצה להגיד לי משהו בקשר לאח שלי, למרות שאני לא מדבר איתו, לפתע אני רואה סכין קודם דקר אותי. אני מצביע על מקום הדקירה (העד חושף את הצד הפנימי של כתף שמאל, וכן מצביע על צלקת באותו איזור בגוף).

הייתי בצום והתחיל לרדת לי דם וקבלתי סחרחורת, אני ניסיתי להגן על עצמי בידיים והוא שרט אותי בכמה שריטות, אני לא זוכר איזה סכין טפט או אחרת אבל זה היה חד. אח"כ הוא שלף מקל והתחיל להכות אותי בכל מקום, אפשר לראות בתעודה הרפואית. יש לי פצע בראש מהמקל וירד לי שם דם. ניסיתי להתקשר בפלאפון באוטו ולא יכולתי, ביקשתי ממישהו שאני מכיר אותו שם, יוסף שחאדה משפרעם, שיתפוס אותו את הנאשם כדי שאתקשר להורים שלי. הוא בא ותפס אותו והרחיק אותו ממני. עליתי לאוטו ונסעתי בכוחות עצמי למרות שהיה לי סחרחורת ונסעתי לחיאת כמו מד"א. טיפלו בי ושלחו אותי לבית חולים רמב"ם. ברמב"ם קיבלתי טיפול ושוחררתי באותו יום...".

התיעוד הרפואי של המתלונן, שהוגש וסומן ת/1, מגלה כי בבדיקתו מיום האירוע אובחן חתך לא מדמם בקרקפת, וחתכים באמה שמאלית וכתף שמאלית.

המתלונן העיד גם כי הנאשם עיקם את מסגרת החלון של דלת הנהג של רכבו ושבר את הראי (עמוד 5 שורה 8 לפרוטוקול).

לפי מזכר מיום 31/10/06 של עד התביעה, השוטר כרים אבו עיסא, שהוגש וסומן ת/4, הוא הבחין בסימנים של עיקום בדלת הנהג של רכב המתלונן, וכי לא ניתן לתעד זאת בצילום. גם בעדותו בפניי העיד השוטר הנ"ל כי הוא לא צילם את הנזק הנ"ל כיוון שהיה נזק קל מאוד שלא נראה בתמונות (עמוד 2 שורות 15-17 לפרוטוקול יום 3/12/09). אין להתעלם מכך שבדיקת הרכב של המתלונן בוצעה למעלה מחודש ימים מיום האירוע, ואין ראיה לתמוך בעדות המתלונן, לפיה, הנזק שנמצא שם, ושהיה נזק קל מאוד עד שלא נראה בתמונה, מקורו ממעשה תקיפה של הנאשם כנגדו.

בהמשך העיד המתלונן כי באותו היום בו תקף אותו הנאשם, הנאשם תקף את אחיו ופצע אותו בראשו, ואביו שכנע את אחיו של המתלונן לא להגיש תלונה כנגד הנאשם ולא להגיע לבית חולים, אלא שאחיו טופל בחיאת (עמוד 6 שורות 2-3). המאשימה לא העידה את אחיו של המתלונן על מנת לאמת עדותו זו, לפיה, הנאשם תקף את אחיו של המתלונן, בבוקר יום 27/9/06, ופצע אותו, ולא העידה את אביו של המתלונן, על מנת לתמוך בעדות המתלונן, לפיה, הנאשם תקף את בנו השני ופצע אותו, וכי לבקשתו של זה לא הוגשה תלונה במשטרה ולא טופל בבית חולים. כמו כן, המאשימה לא הגישה כל תיעוד רפואי ללמד על פציעתו של אחיו של המתלונן ביום 27/9/06 ועל הטיפול שקיבל במוסד הרפואי חיאת, בתמיכה בגרסת המתלונן. יתרה מזאת, המאשימה לא הגישה תמונה או כל ראיה לאשר את עדות המתלונן, לפיה, נמצאו כתמי דם בתחום המפעל, בבוקר האירוע נשוא האישום. המדובר בראיות ממשיות, שהיה בהן כדי לאמת או להפריך את עדות המתלונן, והנוגעות למהימנות עדות זו. יש בכל אלה כדי לגרוע ממשקל עדות המתלונן, ולחזק את ראיות ההגנה ואת גרסת הנאשם. יש לציין כי ראיות אלה, שלא הוגשו מטעם המאשימה, רלבנטיות בעיקר לעניין סיבת הגעתו של המתלונן למקום המפגש עם הנאשם בהמשך היום, שהרי, המתלונן טען כי הוא הגיע לשם לאחר שביקר את אחיו הפצוע שהובהל לחיאת, ולעומתו טען הנאשם, בתשובה לכתב האישום, כי המתלונן ארב לו במקום זה. מכאן, העדת אחיו או אביו של המתלונן, הגשת מסמך רפואי של אחיו זה, או הגשת תמונה לתעד כתמי דם במפעל, היה בהן לאמת או להפריך עדות זו באשר לסיבת נסיעתו של המתלונן והגעתו למקום המפגש עם הנאשם.

המתלונן העיד כי:

"הנאשם לא היה במפעל, לא שאלתי איפה הוא נמצא. כשיצאתי מהמפעל לא ידעתי שהנאשם תקף את אחי אחר כך בטלפון ידעתי זאת".

(עמוד 6 שורות 15-16).

המתלונן העיד כי בהגיעו, בבוקר יום 27/9/06, למפעל בו עובד והשייך לאביו, הבחין בכתמי דם. עדותו הנ"ל, לפיה, הוא לא ידע כי הנאשם תקף את אחיו אלא לאחר שיצא משם והיה בדרכו לחיאת, אינה סבירה ואינה הגיונית, שהרי ממנה יש להסיק כי הוא לא שאל איש מעובדי המפעל, לרבות אביו, מה התרחש במפעל שגרם להימצאות כתמי דם שם, ואין זה סביר כי ייסע לאחר אחיו למוסדר הרפואי הנ"ל מבלי שאיש מעובדי המפעל לא יודיע לו על נסיבות פציעתו. שוכנעתי כי עדות זו הייתה מגמתית ובלתי מהימנה, והיא נועדה לתמוך בגרסתו, לפיה, הוא לא נסע לחפש אחר הנאשם ולארוב לו, וכי הייתה זו נסיעה תמימה, וכי המפגש עם הנאשם היה בשובו הביתה מאותה נסיעה.

כן העיד המתלונן כי לאחר שהנאשם נופף לו לעצור, ולאחר שהוא עצר בחניה שבצד הכביש, הגיע אליו הנאשם, בעודו יושב בתוך רכבו (עמוד 6 שורות 30-31) ותקף אותו בחפץ חד. לעניין תיאור חפץ זה, העיד:

"אני לא יודע אם זו סכין טפט אבל משהו חד, כי איפה שהוא נגע בי עשה לי שריטות. אני בטוח שזה סכין, לא ראיתי את החלק שדקר אותי, אני בטוח שזה סכין מרוב שזה חד, אני לא ראיתי סכין". (עמוד 7 שורות 1-2).