מ.י. יחידת תביעות ש"י-שלוחת אריאל נ' חגבי

לפני

כב' השופט מיכאל קרשן

הכרעת דין

המאשימה מייחסת לנאשם ביצוע עבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 7.2.08 בשעה 11:00 או בסמוך, ביישוב תפוח (להלן – היישוב), פגש יעקב בן קיסוס (להלן – המתלונן) בנאשם וביקש למסור לו הודאת תשלום ממזכירות היישוב. בתגובה דחף הנאשם את המתלונן באמצעות ידיו עד שהכניסו לרכבו של האחרון וטרק את דלת הרכב. בהמשך אמר הנאשם למתלונן – "אני אהרוג את כולכם", בכוונה להפחידו או להקניטו.

הנאשם כפר באשמה. לדבריו מדובר בעלילת שווא בשל סכסוך קרקעות שקיים ביישוב תקופה ממושכת, במסגרתו מנסים לדחוק את רגלי הנאשם ומשפחתו מהיישוב.

מטעם התביעה העידו המתלונן וחוקרת משטרה בשם יפעת ביטון. מטעם ההגנה העיד הנאשם והוא בלבד.

דיון

המתלונן, איש תחזוקה ביישוב, העיד בבית המשפט ועדותו הייתה עדות אמינה.

לדברי המתלונן, ביום האירוע הגיע ברכב לבית הנאשם, המצוי על גבעה הסמוכה ליישוב, על מנת למסור לו הודעת ניתוק מים מטעם מזכיר היישוב. הנאשם הגיע למקום ברכב אחר. המתלונן יצא מרכבו שלו כשהטפסים בידו. הנאשם התקדם לעברו כשהוא צועק לעברו "אני אהרוג אתכם". המתלונן ביקש למסור לנאשם את הטפסים, והנאשם בתגובה תפס את הטפסים ודחף את המתלונן לתוך רכבו. במהלך כל הויכוח אשת הנאשם הייתה בכניסה לבית וצחקה. המתלונן ציין כי בעבר הגיע לבית הנאשם במסגרת תפקידו וניתק לו את המים בנוכחותו וללא כל התנגדות.

הודעת המתלונן הוגשה על ידי ההגנה (נ/1). ב"כ הנאשם הציג למתלונן במהלך החקירה הנגדית בבית המשפט כי באותה אמרה טען המתלונן שתוך כדי הצעקות של הנאשם, אך לפני שדחף אותו לרכב, קרא רבש"ץ היישוב משה למתלונן באמצעות מכשיר המירס, והמתלונן ענה לו בקצרה כי פתאום הנאשם חטף מידו את המכשיר, אמר "משה, אני אהרוג את כולכם", והחזיר למתלונן את המכשיר. המתלונן אישר את התיאור האמור בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 6 שורה 29 – עמ' 7 שורה 13), אך אמר כי משה לא שמע את צעקותיו של הנאשם.

מדברים אחרונים אלה שאמר המתלונן בעמ' 7 שורה 13 לפרוטוקול ביקש ב"כ הנאשם ללמוד על קיומה של סתירה בין עדות המתלונן להודעתו, ולא היא. בשום מקום בהודעה נ/1 לא טען המתלונן כי רבש"ץ היישוב שמע את צעקותיו של הנאשם, אלא רק שהנאשם צעק לתוך מכשיר המירס שחטף מידי המתלונן. כיוון שבמכשיר מירס מדובר, בהחלט ייתכן כי בעת שהנאשם צעק הוא לא לחץ על הכפתור הייעודי הנדרש על מנת שהצד השני ישמע את הדברים. יהא הדבר אשר יהא, הדברים לא לובנו בצורה מספקת בחקירתו הנגדית של המתלונן, ואינני סבור כי הנאשם העלה ספק של ממש באמינות גרסת המתלונן כי אותו משה לא שמע את דברי הנאשם. כיוון שהמתלונן מעולם לא טען שמשה הנ"ל שמע את דברי הנאשם, אף לא ראיתי בהחלטת המשטרה לא לחוקרו משום מחדל חקירה.

לא מצאתי בעדות המתלונן כל רבב. אין למתלונן ריב אישי עם הנאשם, ולא השתכנעתי כי טפל אשמה על הנאשם משום שהיה נתון לאיומים מצד אנשי מזכירות היישוב בקשר לעבודתו ופרנסתו, כטענת הנאשם. המתלונן סיפר להתרשמותי את הדברים כהווייתם.

עדותו של הנאשם לא הותירה אמון רב בבית המשפט.

לדברי הנאשם, ביום האירוע נתן לו המתלונן דפים שתוכנם אינו זכור לו, הנאשם אמר לו "יעקב, אנחנו חברים, תעשה את העבודה שלך ואני את שלי", ונפרד ממנו לשלום. הנאשם לא דחף את המתלונן לרכבו ולא איים עליו ("באותו יום לא היה שום דבר – הוא הביא את הדפים והלך לדרכו" – עמ' 12 שורה 5 לפרוטוקול), ולמעשה היישוב השתמש במתלונן התמים כדי לנגח את הנאשם.

הנאשם טען בעדותו כי האמור בהודעתו (ת/1) אמת. ראוי אפוא לציין כי באותה הודעה מסר הנאשם כי ביום האירוע פגש במתלונן אשר הביא לו "איום" בניתוק של מים וחשמל. הנאשם אמר למתלונן כי הוא פועל שלא על פי החוק וכי זה שהיישוב שלח אותו לא פוטר אותו משותפות לעבירה על החוק, עליה יצטרך לתת את הדין אם הניתוק יתבצע (שורות 8-6). הנאשם גם "הסביר" למתלונן שאיום ליד ילדיו הקטנים ואשתו אינו הוגן ואינו ראוי לשכנים קרובים, ועל כן "מוטב" שייכנס לרכבו ולא יתערב בדבר (שורות 14-13). מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי הנאשם אכן התכוון בדברים אחרונים אלה, כטענתו בעדותו בבית המשפט, לאיום הגלום בכוונה לנתק את ביתו ממים וחשמל, אך ברור כי לא ניתן ליישב בין מהלך דברים זה שתיאר הנאשם בהודעתו לבין טענתו בעדות לפיה לא קרה באותו יום "שום דבר". הנאשם מאשר למעשה בהודעתו כי בואו של המתלונן לביתו ביום האירוע הכעיס אותו והביא אותו לנקוט כלפיו לשון איום מובהקת (אם כי לא זו המיוחסת לו בכתב האישום).

מעבר לסתירה הנזכרת בגרסאות הנאשם ראויות לציון הנקודות הבאות:

הנאשם העיד כי הוא מסוכסך עם "היישוב", המעוניין לסלקו (אך לא עם ראש המועצה), במסגרתו היישוב מציק לו, על דרך של ניתוק מים וחשמל, אך הוסיף כי הסכסוך התבטא בשני אופנים נוספים: אירוע במסגרתו הותקף אורח של הנאשם על ידי אדם בשם בן דוד, אשר הגיע לבית הנאשם בעידודה של אמו, שהיא מזכירה ביישוב, אשר בעצמה נשלחה על ידי אישה בשם חנה הרשקוביץ שמסוכסכת עם הנאשם; ואירוע אחר במהלכו נעלם כלבו של הנאשם שהיה קשור בסככת הבית, ובהמשך התברר כי ככל הנראה נלכד על ידי המתלונן. הנאשם לא הזכיר אירועים אלה בחקירתו במשטרה, ובמהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט התברר כי ככל הנראה האירועים המדוברים התרחשו לאחר האירוע מושא כתב האישום. יש לקבל את עמדת המאשימה כי הנאשם הזכיר אירועים אלה על מנת לשכנע בצדקת גרסתו בדבר ניסיון גורמים ביישוב להצר את צעדיו בכל דרך.

אף לגרסת הנאשם הייתה אשתו עדת ראיה, לפחות לחלק מן המפגש בינו לבין המתלונן ביום האירוע. הנאשם לא הביא את אשתו כעדה מטעמו. אין לקבל את טענת הנאשם כי אשתו – אשר לא התייצבה לחקירת המשטרה – הגיעה למתן עדות בבית המשפט במועד בו נשמעו עדי התביעה. לוּ רצה הנאשם להעיד את אשתו כעדה מטעמו, יכול היה לעשות כן ללא קושי במועד בו נשמעו עדי ההגנה. מחדל זה של הנאשם אומר דרשני, ויש להסיק ממנו כי עדותה של אשתו הייתה פועלת לרעתו.

לאחר ששמעתי את העדים הישירים לאירוע, הנאשם והמתלונן, החלטתי כאמור ליתן אמון מלא בגרסת המתלונן. עדות המתלונן, וכן התמיהות והקשיים שמצאתי בגרסת הנאשם, שכנעוני כי אשמת הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר.