מ.י. יחידת תביעות ש"י-שלוחת אריאל נ' בן ארי

החלטה

בקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

ההליך

כתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש כלל שני אישומים. האישום הראשון נמחק, לבקשת התביעה ובהסכמת ב"כ המבקש. האישום השני התייחס לאירוע שהתרחש ביום 4.11.07. המאשימה טענה כי פקח של מועצת קרני שומרון בשם צבי פרל הגיע לכיכר היישוב על מנת למסור למבקש צו סגירת עסק. המבקש, כך נטען, סרב לקבל את הצו והשליך אותו על הרצפה. הפקח אמר למבקש שירשום הערה על כך שהוא מסרב לקבל את הצו, ויצא מן המקום. המבקש יצא בעקבות הפקח, גידף אותו ואיים עליו שיפגע במשפחתו. המבקש הואשם בביצוע עבירות של הפרעה לעובד הציבור לפי סעיף 288א לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

המבקש זוכה על ידי ביום 13.12.10 מביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. המבקש זוכה מעבירת ההפרעה לאחר שקבעתי כי לא התקיים היסוד העובדתי שבעבירה, וזאת בכמה היבטים חלופיים. המבקש זוכה, מחמת הספק, מעבירת האיומים בשל הקושי להסתמך על גרסת הפקח, ובהעדר עדות מחזקת שנדרשה, על פי קביעתי, בנסיבות העניין.

טענות הצדדים

המבקש טוען בבקשתו טענות רבות נגד התנהלות המאשימה בכל הקשור להאשמתו באישום הראשון, עד הרגע בו חזרה בה ממנו. לדבריו המועצה המקומית קרני שומרון והעומד בראשה הם שיזמו את התלונה נגדו, וזאת משיקולים זרים. המבקש הוסיף דברים בנוגע לחיפוש הברוטאלי כדבריו שנערך בעסקו, וטען כי עצם ההחלטה לחזור מן האישום הראשון בשלב מאוחר הסבה לו נזק וחייבה אותו בהוצאות.

בנוגע לאישום השני טוען המבקש כי הכנת התיק ובדיקתו טרם הגשת כתב האישום היתה צריכה להביא את המשיבה למסקנה ברורה כי אין מקום להאשמת הנאשם. לטענת המבקש, המשיבה לא ראתה את הצו המקורי טרם הגישה את כתב האישום, ואף נושא זיוף הצו לא נבדק על ידה במועד המתאים. גם לאחר התברר הדבר לא חזרה בה המאשימה מן האישום השני.

המבקש ציין בראשית בקשתו כי בקשתו נסמכת על שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, אולם הלכה למעשה כל טענותיו מתמקדות בעילה הראשונה – קרי: "לה היה יסוד להאשמה".

המשיבה טוענת בתגובתה כי לא ניתן לומר שבמקרה זה לא היה יסוד להאשמה. לטענתה, חזרתה מן האישום הראשון נעשתה על מנת שלא תצטרך לחשוף זהותו של מקור שמסר לה מידע מודיעיני רלבנטי. לגבי האישום השני טוענת המשיבה כי בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק משום שלא הוצגו די ראיות להוכיח את אשמתו, אולם בסעיף 20 להכרעת הדין קבע כי אין לתת אמון בגרסאות שמסרו הנאשם ועד ההגנה מטעמו. במצב דברים זה, כך המשיבה, לא ניתן לומר שלא היה יסוד להאשים את המבקש מלכתחילה.

לגבי העילה השניה שבסעיף, קיום נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, טוענת המדינה כי לא התרשלה בניהול ההליך נגד המבקש, והוא עצמו לא היה נתון במעצר ולא נגרם לו נזק מיוחד. המשיבה מצביעה על כך שהמבקש זוכה מעבירת האיומים מחמת הספק.

דיון

באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת המבקש לפיצויים מאוצר המדינה.

כידוע, שתיים הן עילות הסף החלופיות העשויות להביא לפיצויו של נאשם שזוכה, האחת היא כי לא היה יסוד להאשמתו, והשנייה – כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות הענקת הפיצוי. "הזיכוי לעצמו אינו נושא על גבו את הזכות לפיצויים" (ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007), פסקה 6. ראו גם ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 557 (2002); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, 604 (2004)).

חזרת המשיבה מן האישום הראשון

סבורני כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להצדקת חיוב המדינה בהוצאותיו ביחס לאישום הראשון (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 118 (2002); להלן – הלכת דבש).

כזכור, המדינה טוענת כי נאלצה לחזור בה מאישום זה על מנת שלא תצטרך לחשוף את זהותו של מקור משטרתי. המבקש טוען אמנם מנגד כי הסיבות היו אחרות בתכלית, אך לבקשה לא צורפו כל ראיות שיוכלו לתמוך בכך (הלכת דבש, עמ' 109). חומר הגלם שעמד לפני התביעה עת החליטה להעמיד את המבקש לדין פלילי בנוגע לאישום הראשון לא נפרש כלל לפני בית המשפט במהלך ניהול ההוכחות ביחס לאישום השני, ואין אפוא כל אפשרות לברר את טענת המבקש בנוגע להתנהלות המבקשת.

אשר על כן נדחית בקשת המבקש לחייב את המדינה בהוצאות הגנתו בכל הקשור לאישום הראשון.

זיכוי הנאשם מן האישום השני

כאמור זוכה הנאשם מביצוע שתי העבירות שיוחסו לו באישום השני.