מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' גיל

החלטה

הרקע

1.לאחר שמיעת ההוכחות, זיכיתי בהכרעת הדין את הנאשם מהחזקת סכין וקבעתי כי החזיק ב- 0.79 גרם חשיש מבלי להרשיעו.

2.בעקבות קביעתי זאת ביקשתי את שירות המבחן להגיש תסקיר ולחוות את דעתו גם בשאלת ההרשעה.

התסקיר

3.שירות המבחן שלח מכתב מיום 4/8/11 המודיע שהנאשם לא התייצב לפגישה שנקבעה לו בשל מחויבותו לעבודה. בנסיבות אלה, מודיע שירות המבחן כי לא יוכל להכין תסקיר אלא רק בחודש דצמבר 2011.

4.הסנגור מבקש להיענות לבקשת שירות המבחן כדי שהנאשם יוכל להתייצב ובעקבות כך יוגש תסקיר מתאים.

5.אם תידחה בקשת הדחייה, הוא מבקש לסיים את התיק ללא הרשעה, מהנימוקים האלה:

א.מדובר באדם נורמטיבי שמעד.

ב.הנאשם לוקח אחריות ומביע חרטה.

ג.הנאשם למד לקח מההליך המשפטי.

ד.מדובר במקרה חד פעמי שאינו מתאים לאורח חייו.

ה.הוא עלול לאבד את מקום עבודתו ואת האפשרות לעבוד במקומות עבודה מסויימים בהם הוא עובד היום.

6.המאשימה מתנגדת לבקשת הדחייה וטוענת שמשניתנה לנאשם הזדמנות לגשת לשירות המבחן וזה בחר מסיבותיו שלא להתייצב גילה זלזול ואין הצדקה לתת לו הזדמנות נוספת. היא מבקשת להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר על תנאי וקנס.

דיון

7.העובדה שהנאשם בחר שלא להתייצב בשירות המבחן ולא ביקש אורכה, מלמדת שאינו נורמטיבי כפי שהוא מבקש להצטייר. המערכת נתונה בלחצים וזמנם של שירות המבחן, בתי המשפט, המאשימה והסנגור אינם הפקר. אדגיש, שאני יוצא מתוך הנחה שהנאשם מתאים לבצע של"צ ולכן במסגרת האיזון הכולל אין להיענות לבקשת הדחייה הנוספת ולכן אני דוחה אותה.

8.השיקולים להרשעה או לאי הרשעה אינם קבועים ואינם נוקשים, וטוב שכך הדבר. המחוקק התכוון ליתן בידי בית המשפט כלי נוסף לסיומו של אירוע פלילי, ומטבע הדברים כלי זה עשוי להקל עם נאשמים כאשר ההרשעה תגרום להחמרת יתר.

9.אין עוררין על הכלל האומר שבדרך כלל צריך המשפט הפלילי להסתיים בזיכוי או בהרשעה. הסמכות הנתונה לבית המשפט לסיים תיק ללא הרשעה יפה רק למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. בעניין זה ראה ר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 85(ד) עמ' 737; ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש ואח' נ(3) פ"ד 682; וע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל (פ"ד נ"ב(3) 337). בתיקים אלה מונה בית המשפט העליון את השיקולים לסיומו של תיק בדרך החריגה המבוקשת.

10.אין צורך להרחיב את הדיבור על החומרה שיש בשימוש בסמים.

11.מהכלל אל הפרט, התרשמותי מהנאשם חיובית. לכן בחרתי שלא להרשיעו ולשולחו לקבלת תסקיר מיוזמתי כי חשבתי לנכון לקבל תמונה יותר מלאה עליו. למרות שאני משוכנע שהמקרה אינו מאפיין את אורח חייו. דבריו שנאמרו בתום הדיון כי הוא "מתחרט על זה ולא יקרה בעתיד" משכנעים. אבל חלק מהיות האדם נורמטיבי הוא קיום הבטחות שנתן וניצול ההזדמנויות הניתנות לו. בעניינו העמסתי על שירות המבחן את הכנת התסקיר אך הוא בחר שלא לנצל את ההזדמנות וחבל.