מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' אלקובי ואח'

החלטה

החלטה

בקשה בעניין טיעונים מקדמיים בעניינם של הנאשמים 1 2,3 ו-4.

נאשמת 1 הואשמה בעבירות של התפרעות – עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "התפרעות" ו- "חוק העונשין", בהתאמה), הסגת גבול – עבירה לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין (להלן: "הסגת גבול"), תקיפה סתם – עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 והפרעה לעובד ציבור – עבירה לפי סעיף 288(א) לחוק העונשין (להלן: "הפרעה לעובד ציבור"), תשל"ז-1977. נאשם 4 הואשם בעבירות התפרעות והשגת גבול, נאשם 2 הואשם בעבירות התפרעות, השגת גבול ואיומים ונאשם 3 הואשם בעבירות התפרעות, הסגת גבול, והפרעה לעובד ציבור.

לטענת המאשימה, ביום 12.11.06 בבוקר בשכונת תל רומידה שבחברון ביצעו בני משפחת אבו הייכל מסיק זיתים שאושר על ידי רשויות המנהל האזרחי בחברון. בני המשפחה לוו על ידי קצינת צה"ל (להלן: "הקצינה"). לטענת המאשימה, הנאשמת 1 הגיעה למקום יחד עם נשים נוספות והן החלו להפריע למהלך המסיק. הן זרקו את יריעות הבד שפרסו המוסקים, הפכו את דליי הזיתים ודרכו על הזיתים תוך צעקות. המאשימה גורסת כי הנאשמת 1 דחפה את היריעה שעליה עמד אבי המשפחה מוחמד אבו היכל (להלן: "המתלונן") וגרמה לנפילתו.

המאשימה טוענת כי במהלך האירוע נתגלע עימות פיזי בין המתלונן לבין הנאשם 2, כשהוא איים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו, באומרו שישלם ביוקר על האגרוף שנתן לו המתלונן כשיעבור ברחוב.

במקביל נכנסה הקצינה לג'יפ הצבאי ועזבה את המקום. הנאשם 3, לפי טענת המאשימה, ניסה לחסום באמצעות רכבו את הרכב הצבאי ולא אפשר לו לעזוב את המקום, בכך הפריע לעובד ציבור בעת מילוי תפקידו. הנאשם 4 שנכח גם הוא באירוע, שלהב את הרוחות ואף טיפס על אחד מעצי הזית במקום.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 27.11.2012, טענו באי כוח הנאשמים לקיומן של טענות מקדמיות בעניינם של הנאשמים.

הנאשמים טוענים לקיומן של שתי טענות מקדמיות עיקריות, הראשונה – טענת הגנה של הצדק, לפיה נקטה המאשימה באכיפה בררנית כלפי הנאשמים. והשנייה – טענה לפיה אסור לנאשמת 1 ונאשם 3 להעיד האחד כנגד השני, בהיותם בעל ואישה, לפי סעיף 3 לפקודת הראיות, [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").

טענות הנאשמים בסיכומיהם:

הנאשמים סוברים שעומדת להם, במקרה דנן, טענת הגנה מן הצדק ברכיב של אכיפה סלקטיבית, בשל העובדה שבאירוע נכחו עשרות אנשים אחרים, אשר כנגדם לא הוגש כתב אישום, כפי שעלה גם מתיאור האירוע בכתב האישום. לטענת הנאשמים ישנן ראיות לכך שפעילי השמאל הקיצוני והערבים ובהם משפחתו של המתלונן, שנכחו במקום קיללו והפריעו ואף נחקרו תחת אזהרה לגבי תקיפה, ובכל זאת לא הוגש נגדם כתב אישום. טענה זו עולה גם מדו"ח הפעולה שערך רס"ר סעד פאידי. בדו"ח נכתב שבמקום נכחו אנשים נוספים בהם: דוד ויינברג, דוד וילדר, מרים פליישמן, וענת כהן – מאנשי היישוב היהודי בחברון, שקיללו והפריעו, אשר נחקרו תחת אזהרה בהאשמה של הסגת גבול, היזק לרכוש ותקיפה, ואף על פי כן לא הוגש נגדם כתב אישום. עוד מוסיפים הנאשמים שקיים חומר נוסף, הכולל למשל מזכרים, המבסס את אשמתם של אנשים אלו במשטרה. אשר על כן סוברים הנאשמים כי ננקטה כלפיהם אכיפה סלקטיבית שהתמקדה בארבעה נאשמים הנדונים כשהחשדות לגבי האחרים זהים.

עוד טוענים הנאשמים שבכתב האישום שהוגש מואשמים נאשמים 1 ו-3 שהינם בעל ואישה, נשואים, אשר אסור להם להעיד האחד כנגד השני, לפי סעיף 3 לפקודת הראיות. לדידם של הנאשמים, חלק מהעבירות בהן מואשמים בני הזוג, אינן נכללות בחריג של "עבירות אלימות", המופיעים בסעיף 5 לפקודת הראיות, כפי שעולה מת.פ. (י-ם) 4/84 מד"י נ' לואיס בן חליל בלוט (ניתן על ידי השופט צמח, ביום 31.12.84). לאור האמור סוברים הנאשמים שהם אינם יכולים להעיד האחד נגד השני. כפי שעולה מע"פ 228/97 פנחס בן מנחם כרמי ואח' נ' מדינת ישראל, (ניתן על ידי השופטים בן פורת, בייסקי ובך, ביום 25.2.88) לפיו על התביעה לכבד את האינטרס לפיו בני זוג לא יעידו האחד כנגד השני אפילו אם העניין כרוך בהפרדת כתבי אישום.

טענות המאשימה בתגובתה:

לעניין טענת אי הכשירות של נאשמת 1 ונאשם 3 להעיד האחד כנגד השני במקרה דנן, טוענת המאשימה כי העבירות המיוחסות לנאשמת 1 מכילות עבירות אלימות ולכן נאשם 3 יכול להעיד כנגדה. גם העבירות המיוחסות לנאשם 3 הינן עבירות אלימות, שכן הפסיקה הרחיבה את המושג עבירות אלימות באופן המצמצם בצורה ניכרת את הסייג בדבר כשרות עדות בן זוג לחובת בן זוגו, כפי שעולה מע"פ 49/88 חיים רוקח נ' מדינת ישראל (ניתן על ידי השופטים ברק, לוין ואריאל, ביום 27.4.88) שבו נפסק כי "עבירות האלימות" כוללות גם אלימות נגד רכוש. כמו כן, לדידה של המאשימה, גם עבירת ההתפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין נכנסת לגדר הסייג של "עבירת אלימות".

לחילופין, סוברת המאשימה כי גם אם בית המשפט יקבע שהעבירות המיוחסות לנאשם 3 אינן "עבירות אלימות" לפי סעיף 5 לפקודת הראיות, אין להפריד את האישומים. שכן נקבע בע"פ 228/97 פנחס בן מנחם כרמי ואח' נ' מדינת ישראל, (ניתן על ידי השופטים בן פורת, בייסקי ובך, ביום 25.2.88) שכאשר שני בני זוג מואשמים יחדיו בכתב אישום אחד אין מניעה בשמיעת מי מהנאשמים שעולה להעיד להגנתו. המגבלה היחידה בעניין זה היא שאין אפשרות להגיש את הודעתו של נאשם אחד לחובת בן זוגו. לאור האמור סוברת המאשימה שאין מניעה לקיום הליך ההוכחות במתכונתו הנוכחית, ואין בכך פגיעה בזכותו של מי מהנאשמים.

לעניין טענת האכיפה הבררנית – טוענת המאשימה שהפסיקה קובעת שעל מנת להוכיח קיומה של טענת ההגנה מן הצדק על הנאשם להראות התנהגות שערורייתית של הרשות שיש בה משום רדיפה דיכוי והתעמרות בנאשם. (ראה: ע"פ 2910/94 , ראה גם קדמי, "על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 1343.

לעניין טענת הנאשמים לפיה נכחו במקום פעילי שמאל, טוענת המאשימה כי עיון בדו"ח הפעולה שערך רס"ר סעד פאידי מעלה כי הייתה נוכחות של פעילי שמאל בעת האירוע. אולם מן הסרט שצולם במהלך האירוע והוצג על ידי המאשימה עולה כי במקום לא נכחו פעילי שמאל. עם זאת הקצינה מציינת בעדותה שפעילים זרים הגיעו כדי לעזור ולחצוץ בין המקומיים למתיישבים. בעניין זה סוברת המאשימה שאין לראות בפעולת חציצה לשם השכנת שלום כהסגת גבול ובמיוחד שאין בביצוע פעולה משום כוונה להטריד את בעל הנכס או לבצע עבירה.

לעניין טענת הנאשמים באשר לאפליה בין הנאשמים לבין מתיישבים אחרים שנכחו במקום, מציינת המאשימה כי במסגרת תיק זה נחקרו עוד שתי חשודות נוספות - מרים פליישמן וענת כהן כאשר התיק בעניינן נסגר מחוסר ראיות. באשר לטענת המאשימה לפיה היו מתיישבים נוספים שהסיגו גבול, טוענת המאשימה כי על אף שהיו בעת האירוע מתיישבים נוספים, לא הצליחו לזהות מתוך חומר החקירה מתיישבים אחרים, וזאת, בין היתר, גם בשל חוסר שיתוף פעולה של הנאשמים במהלך חקירתם.

בנוסף, חלקם של הנאשמים באירוע היה משמעותי ביחס לחלקם של המתיישבים האחרים שכנגדם לא הוגש כתב אישום, ורובם ביצעו עבירות נוספות על עבירות הסגת הגבול וההתפרעות. על כן לא ניתן להשוות בין הנאשמים לבין המתיישבים האחרים שנכחו באירוע. אם הנאשמים סוברים אחרת, שמורה להם הזכות להוכיח טענתם במסגרת שמיעת הראיות.

לאור האמור, סוברת המאשימה, שהנאשמים לא ביססו אף לא ראשית ראייה לכך שהמאשימה פעלה באופן שערורייתי שיש בו משום התעמרות בהם ועל כן יש לדחות את טענת האכיפה הבררנית שנטענה.

דיון והכרעה: