מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' אוסטרובסקי(עציר)

פסק דין

1. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק) זיכה את המשיב מעבירה של העלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ומעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק הנ"ל), כפי שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו. המערערת אינה משלימה עם הזיכוי ומכאן הערעור שלפנינו.

2. על פי העובדות שפורטו בכתב האישום, ביום 8.1.08 החליט מפקד חטיבת בנימין כי גבעת מעוז אסתר היא שטח צבאי סגור. באותו יום, בסביבות השעה 15:45, התאספו במקום כ- 40 איש, ובכללם המשיב. כוחות משטרה הוזעקו על מנת לפנות את הנמצאים בניגוד לצו. קצין המשטרה פקד רמי סייף ניגש למשיב ולאחרים ששהו עימו וביקש אותם לעזוב את המקום, בהיותו שטח צבאי סגור. הקצין אף הציג את הצו בפני המשיב וחבריו. בתגובה אמר לו המשיב: "אפס, תעוף מפה", וסרב להתפנות. המשיב, שהחזיק בכלב, הוסיף ואמר לקצין המשטרה כי כלבו "לא ילכלך את שיניו בבשרו המגעיל", ועוד אמר: "אפס מסריח, דרוזי, גוי".

הכרעת הדין בבית משפט קמא

3. בית המשפט קבע, כי המשיב שהה במקום פרק זמן של ממש בשבוע שלאחר פקיעת צו קודם שהכריז על השטח כעל שטח צבאי סגור. מאחר שהצו החדש, נשוא כתב האישום, מנוסח באופן האוסר על אנשים המצויים מחוץ לשטח להיכנס לתוכו ולשהות בו, ולא כנגד מי שכבר שוהה בו טרם הוצאתו, כמו המשיב, אין לומר כי המשיב שהה בשטח בניגוד לצו. בהקשר זה ראה בית המשפט לציין כי המשיב אף לא הואשם בהפרת הצו.

מכאן המשיך בית המשפט וקבע, כי אין בהוראות הצו דבר המסמיך את השוטרים שהגיעו למקום לפגוע במבנים - קבועים או זמניים - שהיו בו קודם כניסת הצו לתוקף. למרות זאת, הגיעו לשטח ארבעה שוטרים, ושלושה מהם החלו בפירוק האוהל של המשיב. למשיב אף לא ניתנה הזדמנות לפנות לגורם אחר בעניין הצו, ולפי קביעת בית המשפט ספק אם הצו אכן הוצג בפניו. כשמחה המשיב בפני השוטרים על פירוק האוהל, הוא נעצר על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

בנסיבות אלה היו מעשיהם של השוטרים שלא כדין, וממילא אין לראות בהתנהגות המשיב כהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט אף הוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם לו סבר כי הצו הסמיך את השוטרים לפעול כפי שפעלו, הרי שמותר לאדם למחות בפני שוטר, והאמירה "תעוף מפה" אינה בבחינת הפרעה לשוטר במילוי תפקיד. גם החזקת הכלב אינה עולה כדי הפרעה, למרות שהמדובר בכלב גדול, שכן על פי עובדות כתב האישום החזיק המשיב בכלבו והכלב היה בשליטתו כל העת. המשיב לא איים כי הכלב יתקוף את השוטרים ולא מנע, באמצעות הכלב, את פירוק האוהל או את מעצרו. בית המשפט מצא חיזוק למסקנה זו בהתנהגותו של המשיב לאחר מעצרו, כשעל פי עדותו של אחד השוטרים הורה המשיב לקבוצת נערות, שחסמה את דרכו של הרכב המשטרתי אליו הוכנס לאחר שנעצר, לאפשר לרכב לעבור, והן נענו להוראתו.

כל כך באשר לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

4. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור עמד בית המשפט על הנובע מפסק דינו של בית המשפט העליון בדנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (מיום 11.7.11), המכונן הלכה בסוגיה זו. על פיה, יש לאזן בין הזכות לחופש הביטוי לבין הגנה על עובד הציבור על מנת שיוכל למלא את תפקידו. מכאן שיש לבחון את הביטוי באמצעות שני מבחנים. האחד, המבחן התוכני, היינו האם המדובר בהעלבה המהווה פגיעה קשה בליבת כבודו של העובד, והאם מהווה היא פגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי ממנו שואב העובד את מקור כוחו וסמכותו. בית המשפט קמא ממשיך ומציין כי כעולה מהלכת אונגרפלד הנ"ל אין משמעות לשאלה האם הדברים שנאמרו הם דברי אמת או שקר. המבחן השני הוא מבחן הסתברותי, שתכליתו להגביל את תחום השתרעותה של העבירה רק על מקרים בהם קיימת הסתברות ברמת ודאות קרובה לפגיעה קשה בעובד ובמילוי תפקידו.

בישמו את המבחן התוכני על דברי העלבון שהטיח המשיב בקצין המשטרה אמר בית המשפט:

"אם נשים לב לאופן אמירת הדברים, קיימת הפרדה, באמצעות פסיק בין שני חלקי המשפט "אפס מסריח" ו"דרוזי גוי". לאור פסיקת בית המשפט העליון נראה כי ההתבטאות "אפס מסריח", שאינה התבטאות ראויה כמובן, אולם אינה עולה כדי פגיעה בליבת כבודו האישי של הקצין, ואין בה כדי לפגוע פגיעה עמוקה בשמו הטוב, לבזותו ולערער את סמכותו כעובד מדינה בעיני אחרים. כן גם הביטוי "דרוזי, גוי" אינו ביטוי העולה כדי פגיעה עמוקה בליבת כבודו של הקצין ואין בו כדי לערר את יכולות לבצע את תפקידו הציבורי, שכן אמירה זו היא תיאור עובדה מציאותית לפיה מוצאו של הקצין הינו מבני העדה הדרוזית. אף הקצין אישר שאין דבר מעליב בכך שהנאשם אמר לו דרוזי וגוי ... אי לכך, הנני סובר שלאור מגמת הפסיקה לצמצם את תחולתה של עבירת העלבת עובד ציבור, אין בדברי הנאשם המצוינים בכתב האישום כדי לפגוע בביטחונו וכבוד האישי של הקצין, ואין בכך כדי להוביל לפגיעה בתפקודו הראוי של הקצין כעובד ציבור".

אשר למבחן ההסתברותי מצא בית המשפט כי דברי המשיב אינם בבחינת "גידופים אישיים הנוגעים לתכונותיו הפרטיות של עובד הציבור הספציפי ועל כן אינם פוגעים בליבת כבודו, אלא מדובר בביטויים פוגעניים כלליים". לדידו של בית המשפט קמא יש רלוונטיות לעובדה שהמדובר בפעולה של השוטרים שנעשתה מחוץ למסגרת סמכותם, ויש בה כדי לרכך את דברי המשיב בהקשר אמירתם. את מסקנתו זו סמך בית המשפט על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 229/12 צבי כהן נ' מדינת ישראל (מיום 16.10.12), אשר הורה לזכות את המערער שם מן העבירה הנדונה, כשעל פי העובדות אמר לעובד הציבור "מושתן וילד מפגר". כל כך משום שנראה היה כי המדובר באמירה שנאמרה בלהט הרגע, וכי ההסתברות שיהיה בדברים כדי לפגוע בתפקודו של עובד הציבור נמוכה ביותר, שעה שאינם מכוונים לתכונותיו הפרטיות של עובד הציבור המסוים וכשהחיפוש שבוצע בו היה חיפוש לא חוקי.

תמצית טענות הצדדים

5. בכל הנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו טוענת המערערת כי המשיב היה מודע לזהותם של השוטרים ולתפקיד אותו ביקשו לבצע. הוא עיין בצו שהוצג לו על ידי קצין המשטרה והיה מודע לכך שתוקפו של צו דומה פג שבוע קודם לכן. פעולותיו של המשיב כללו סירוב להתפנות מן המקום, תוך העלבת הקצין בפרהסיה, ותכליתן הייתה להפריע לשוטרים למלא את תפקידם, ובכלל זאת לפרק את האוהלים ולהורות לנוכחים לפנות את השטח. בנוסף התעלם בית המשפט מראיות נוספות שהתבררו במהלך המשפט ואשר היה בהן כדי להעיד על ההפרעה לשוטרים בביצוע תפקידם, גם אם אלה לא פורטו בכתב האישום. עוד טוענת המערערת, כי מפסק הדין עולה שבית משפט קמא סבר כי העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו היא עבירת תוצאה, היינו כי מתחייבת ההוכחה שבפועל נכשל השוטר במילוי תפקידו, בעוד שהמדובר בעבירה של כוונה מיוחדת, היינו בהתנהגות שזו תכליתה.

6. אשר לעבירה של העלבת עובד ציבור טוענת המערערת כי יישום המבחן התוכני כפי שנקבע בעניין אונגרפלד מוביל למסקנה ההכרחית כי הדברים שהשמיע המשיב עולים כדי פגיעה קשה בליבת כבודו של קצין המשטרה. המדובר באמירות בעלות אופי גזעני ומבזה באופן מובהק, ואין זה ראוי כי תמצאנה במתחם סף הסיבולת שלו. הקשר הדברים אף הוא מלמד כי זו הייתה תכלית אמירתם, וכי אין המדובר בדברים שהושמעו בלהט הרגע. גם בהנחה שקצין המשטרה והשוטרים שהתלוו לו פעלו שלא בסמכות, אין בכך כדי לשנות את נקודת האיזון הנוטה לטובת הגנת כבודו של הקצין כמשרת הציבור והשירות הציבורי בכללותו. גם ההנמקה לפיה האמירה "דרוזי, גוי" אינה עונה על המבחן התוכני באשר היא מתארת את נתוניו האמיתיים של הקצין אינה יכולה לעמוד, שהרי השאלה אם הדברים המושמעים הם אמת או שקר כלל אינה רלוונטית, וממילא לא ניתן לנתקה מיתר האמירות שהופנו כלפי הקצין באותה הזדמנות. ועוד טוענת המערערת כי קיימת ודאות קרובה שדבריו של המשיב יביאו לפגיעה קשה במילוי תפקידו של הקצין, במיוחד בנסיבות בהם נאמרו.

7. המשיב סבור כי דין הערעור להידחות, שכן בית המשפט קמא יישם בפסק דינו גישה ליברלית וחופשית, המקדשת את חופש הביטוי, והמזכירה לכל אזרח במדינה דמוקרטית כי המשטרה אינה כל יכולה. השוטרים, שפעלו שלא כדין, התנהלו בפזיזות ובבהילות, ודברי המשיב, שנפלטו מפיו בעידנא דריתחא, אינם בבחינת העלבה.

דיון

8. כפי שנסביר להלן, מסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות בכל הנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ולהתקבל בכל הנוגע לעבירה של העלבת עובד ציבור.

9. צו סגירת השטח (ת/4) מורה כי "לא יכנס אדם לשטח הסגור ולא ישהה בו". בניגוד לבית משפט קמא, אנו סבורים כי לא ניתן לפרש את הצו כאילו אין הוא חל על מי שכבר נמצא בשטח. הלשון, לפי פשוטה, אוסרת כניסה ואוסרת גם שהייה. האיסור על שהייה אינו מסויג למי שמגיע לשטח לאחר סגירתו ומבקש להיכנס אליו ולשהות בו, אלא חל על כל שהייה. אין חולק, כי עד להצגת הצו שהה העותר בשטח כדין, שכן הצו הקודם שאסר זאת פקע שבוע קודם לאירוע. עם זאת, ולנוכח מסקנתנו בדבר היקף תחולת הצו, הרי שלו הוצג הצו החדש בפני המשיב בטרם נדרש לעזוב את המקום, היה בסירובו להתפנות ובהתנהלותו האחרת משום הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. אלא שמהכרעת הדין של בית משפט קמא עולה, כי נוצר בליבו ספק אם הצו הוצג בפני המשיב בטרם ניגשו השוטרים והחלו לפרק את האוהלים שהיו בשטח (ראו עמ' 3). המדובר בממצא עובדתי המבוסס על הערכת עדויות, מן הסוג שאין דרכו של בית משפט לערעורים להתערב בו.

בנסיבות אלה לא מצאנו לנכון להתערב בתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא בכל הנוגע לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.