מ.י. ועדה מקומית לתכנון ובניה אשקלו נ' לוגסי

החלטה

בפני טענה של "אין להשיב לאשמה", על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירות בניגוד לסעיפים 145, ו- 204(א) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה- 1965 ותקנות התכנון והבנייה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז- 1967.

על פי עובדות כתב האישום מיוחס לנאשמת כי בתאריך 20.04.09 או בסמוך לכך, ברח' הצנחנים 9/3 שבשכונת "אפרידר", בנתה תוספת מבלוקים ובטון עם גג רעפים בגודל של כ- 15 מ"ר וכן רצפת בטון בשטח של כ-40 מ"ר .

הנאשמת כפרה במיוחס לה בכתב האישום ונשמעה פרשת התביעה. משהכריזה התביעה "אלו עדיי", טען ב"כ הנאשמת כי אין להשיב לאשמה בנוגע לבניית תוספת הבנייה בגודל 15 מ"ר.

לשיטת ב"כ הנאשמת, אין בפני ביהמ"ש די ראיות בכדי להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשמת שכן המאשימה לא הוכיחה מה היה גודל הנכס טרם ביצוע התוספת הנטענת בכתב האישום ואף לא הציגה את תוכניות הבנייה של הנכס ועל כן, בהעדר הוכחה למצב הקודם, לא ניתן להוכיח חריגת בנייה. עוד נטען כי לא ניתן לבסס אשמה על עדותו של מפקח הבנייה.

ב"כ המאשימה מנגד, עתרה להרשיע את הנאשמת על סמך עדות עד התביעה והמסמכים שהוצגו מטעמה או לחילופין, לקבוע את התיק לשמיעת פרשת ההגנה. לשיטתה, קיימות די ראיות על מנת להרשיע את הנאשמת הן בביצוע תוספת הבנייה והן בבניית תוספת הבטון.

כאמור לעיל, המחלוקת הינה אך בנוגע לתוספת הבנייה.

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים, עדותו של עד התביעה והמוצגים שהוגשו מטעם ב"כ המאשימה, הנני קובע כי אין בטענות ב"כ הנאשמת, בשלב זה של ההליך, להביא לזיכוי הנאשמת במסגרת הטענה כי "אין להשיב לאשמה".

סעיף 158 לחסד"פ קובע כי:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

לפי ההלכה שנשתרשה בפסיקה, בכדי לחייב נאשם להשיב לאשמה, די בקיומן של ראיות בסיסיות, אף דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה המיוחסת לנאשם. (ע"פ 732/76 מ"י נ' כחלון, פ"ד לב(1) 170) כמו כן נקבע כי משקל הראיות ובחינת אמינותן לא ייעשו בשלב זה של ההליך אלא במקרים חריגים ביותר. בשלב זה על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות שהובאו בפניו ולהחליט האם יהיה בהן, בהנחה ויזכו למלוא האמון והמשקל, בכדי להביא להרשעתו של הנאשם . ככל שהתשובה תהיה חיובית- יש לדחות את הטענה של אין להשיב לאשמה.

יודגש כי אין מניעה להעלות טענה של אין להשיב לאשמה כנגד עבירה מסוימת המצויה במסגרת אישום שבו מיוחסות לנאשם עבירות נוספות. (י. קדמי "על סדר הדין בפלילים) חלק שני, עמ' 1451).

ובמקרה דנן:

לנאשמת מיוחסת עבירה של בנייה ללא היתר בהתאם לסעיף 204 (א), בשונה מעבירה של סטייה מהיתר בניגוד לסעיף 204 (ב). יצוין כי העדרו של היתר הינו יסוד שלילי בעבירה של בניית מבנה ללא היתר ובעבירה זו, די במידה זעירה של הוכחה על מנת לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. אשר על כן, די בדרך כלל בכך שהנאשם לא הציג היתר כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה. (י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, עמ' 1707- 1708)

המאשימה העידה מטעמה את מפקח הבנייה, הנדסאי בנייה במקצועו, אשר בדק את הנכס והתרשם כי בוצעה תוספת בנייה לאור הבדלי טיח בין הקירות וכן בהסתמך על בלוקים שהיו מפוזרים בשטח.

המפקח מסר בנוסף בעדותו: "משטח הבטון רואים שהוא יצוק ואחר כך יציקה חדשה ולא היו לא בנייה על זה, כשחזרתי שוב היתה כבר בניה..." (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה14)

"התוספת היתה מטויחת... רואים את ההבדל בין החדש לישן" (עמ' 5, שורה 20)

המאשימה הגישה מטעמה בנוסף תמונות המתעדות את המבנה נשוא כתב האישום, השינוי בהבדלי הטיח וחומרי הבנייה שהיו מונחים בסמוך לבית.

יצוין כי הנאשמת הציגה היתר בנייה (נ/1), עם זאת מדובר בהיתר משנת 1971, אשר איננו רלוונטי לעבירה המיוחסת לה בכתב האישום דנן משנת 2009 .