מ"י 36657-04-16 מ. י. תחנת ירדן גליל נ' הייב

בפניי בקשה לפיצוי בגין מעצר שווא, לפי הוראות סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

רקע כללי:

ביום 18.4.16 נעצר המבקש בחשד לביצוען של העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן, ירייה מנשק חם באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א לחוק.

ביום 19.4.16 התקיים דיון בבקשת הארכת מעצרו של המשיב ב-24 שעות נוספות.

לאחר שנציג המשטרה נחקר על ידי ב"כ המבקש ולאחר שעיינתי בתיק החקירה, תוך שציינתי כי תיק זה מוכר לי מהארכות מעצר קודמות בעניינם של מעורבים אחרים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיימת כל תשתית ראייתית מפלילה כנגד המבקש ובהתאם לא מתקיים חשד סביר לביצוע העבירות על ידו.

לפיכך, הוריתי על שחרורו של המבקש לאלתר.

הבקשה:

ביום 19.10.16 הגיש המבקש באמצעות באת כוחו את בקשתו דנן במסגרתה עתר הוא, מכוח הוראות סעיף 38(א) לחוק המעצרים, לפצותו בגין מעצר השווא בו היה נתון לדבריו במסגרת תיק זה.

בקצרה יצויין, כי בבסיס הבקשה ניצבת קביעתי הנזכרת לעיל לפיה לא נמצאה בתיק החקירה תשתית ראייתית אשר יש בה כדי להפליל את המבקש ואשר מקימה חשד סביר לביצוע העבירות על ידו.

לאחר שסקרה מספר החלטות אשר ניתנו במקרים דומים, עתרה ב"כ המבקש להורות על פיצויו של המבקש בגין יום המעצר בו היה נתון וכן בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו.

בטיעוניה בעל פה ציינה ב"כ המבקש כי המבקש הינו עובד סוציאלי וכי מעצרו הביא לעיכוב בקבלת רישיונו.

תגובת המשיבה:

בפתח תגובתה סקרה המשיבה את הרקע העובדתי אשר קדם למעצרו של המבקש.

לטענת המשיבה, ביום 17.4.16, עובר למעצרו של המבקש, התקבלה ידיעה מודיעינית אשר קשרה את המבקש לאירוע. בהסתמך על ידיעה זו, הנחה קצין אח"מ בתחנה דאז לעכב את המבקש לחקירה ביום 18.4.16 בשעה 20:00 ובהמשך הוחלט לעצור אותו לצרכי המשך חקירה.

כן נטען, כי במהלך הדיון אשר התקיים ביום 19.4.16 ציין נציג המשטרה כי שמו של המבקש עלה לראשונה לפני "מספר ימים, יומיים" מה שמתיישב עם מועד קבלת הידיעה המודיעינית.

כן צוין, כי מתשובה נוספת של נציג המשטרה בדיון לשאלה האם שמו של המבקש עלה כתוצאה מחקירה או ממידע מודיעיני השיב נציג המשטרה כי הוא מפנה את בית המשפט לתיק החקירה.

במצב דברים זה, כך לטענת המשיבה, ככל הנראה נפלה שגגה תחת ידיה בכך שהידיעה המודיעינית אשר בעטיה עוכב המבקש ולאחר מכן נעצר, לא הייתה בתיק החקירה באותה העת.

לפיכך, כך לטענת המשיבה, יש להורות על דחיית הבקשה.