מ דינת ישראל נ' נקש

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של נסיון להסעת תושב זר, הפרעה לעובד ציבור, מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, הסעת נוסעים בשכר והסעת נוסעים ללא חגורת בטיחות.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בחמישה מועדים שונים בין אפריל לאוקטובר 2009, הסיע הנאשם תושב זר בשם נימר, מג'לג'וליה לכיוון ביתו בכפר עזון עטמה באיו"ש, ומעזון עטמה לתוך ישראל, ביודעו כי לנימר אין אישור כניסה לישראל, וזאת תמורת 200 ₪ לכל פעם.

בחודש אוגוסט 2009 קשר הנאשם קשר עם נימר, לקנות רכב גדול על מנת להסיע בו מספר גדול של תושבים זרים מאיו"ש לישראל תמורת כסף, כאשר תפקידו של נימר לאתר את התושבים הזרים ולתאם עם הנאשם הסעתם לתוך ישראל. בהתאם לקשר, ביום 12.10.09 תאם הנאשם עם נימר העברה של תושבי איו"ש לישראל תמורת סך של 300 ₪ מכל תושב, שמתוכם 200 ₪ יועברו לנאשם ו-100 ₪ לנימר. בהמשך לכך, הגיע הנאשם ברכב לנבי אליאס, ופגש שם את נימר, שמסר לידיו סך של 1,000 ₪ תמורת הסעתם של חמישה תושבי שטחים לישראל. החמישה הוכנסו לרכב וסוכם כי הנאשם יסיעם לכפר קאסם. הנאשם נסע לכיוון מחסום 109 במטרה להכנס לישראל, בעוברו במעבר השמאלי המיועד לבעלי תו תושב כדי להימנע מבדיקת רכבו. חייל סימן לנאשם לעצור לבדיקה, אך הוא המשיך בנסיעה ונעצר רק כשהחייל צעק לו לעצור ופתח את דלת רכבו. הנאשם אמר לחייל כי הבדים שהיו מונחים ברכב מיועדים לצורך צביעת ביתו, אך החייל הבחין בתנועה מתחת לבדים, הזיזם וכך גילה את חמשת התושבים הזרים המוסתרים ברכב.

הנאשם הינו בן 47 שנים, ללא עבר פלילי. בהסכמת הצדדים, ניתן בעניינו של הנאשם תסקיר שירות המבחן.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו תעתור המאשימה לעונש של ששה חודשי מאסר בפועל, ואילו הסנגורית תבקש לגזור ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

מהתסקיר עולה כי הנאשם נשוי ואב לשלושה ילדים. למד 10 שנות לימוד, שרת שירות צבאי מלא, ושירות קבע במשך 10 שנים. כיום עובד כקצב בסופרמרקט.

מתולדות משפחת המוצא עולה כי הוריו של הנאשם היוו דמויות חלשות ופוגעניות (אב קשה ואכזרי, אם חולת נפש). המשפחה חיתה בעוני ועזובה, אך תשעת האחים והאחיות, שהנאשם הוא הצעיר ביניהם, תמכו זה בזה והצליחו לבנות חיים נורמטיביים בבגרותם. הנאשם הצליח לתפקד היטב בתחומי התעסוקה כטבח וקצב במקומות עבודה שונים לאורך השנים, ותואר ע"י בני משפחתו כבעל ואב מסור לאשתו וילדיו.

הנאשם נטל אחריות על העבירות שביצע, ותאר כי הגיע אליהן בשל מצוקה כספית אליה נקלעה משפחתו עקב התנהלות פיננסית לקויה. בתו של הנאשם הביעה כעס על כך שלא היה יכול לממן את לימודיה האקדמיים, הוא חש אשמה, ועקב כך התפתה להפיק רווחים מהסעת תושבי שטחים לישראל. לדבריו, ידע שהוא מבצע מעשים אסורים ואף "חיכה להיתפס" כדי שיופסקו, אך לא העלה בדעתו כי המוסעים עלולים לבצע פיגוע. המחשבה כי מעשיו היו יכולים לסייע למפגע, גרמו לו זעזוע.

שירות המבחן ציין כי ההליך המשפטי והתנאים המגבילים בהם היה הנאשם שרוי במשך תקופה ארוכה, מעצר בית מלא וחלקי בהרחקה מאשתו וילדיו, גרמו לו מצוקה והשפלה. בתקופה האחרונה החל לעבוד ולהחזיר חובות גדולים לבנק, שצבר במהלך התקופה בה היה במעצר בית מלא.

שירות המבחן התרשם מהנאשם בחיוב, כאדם נורמטיבי ובעל כוחות נפש, שהצליח לבנות משפחה מתפקדת על אף בית גידולו הקשה. עם זאת התרשם מקושי מסויים בויסות דחפים, שבא לביטוי בקבלת ההחלטה לבצע את העבירה. כן ציין שה"מ כי מדובר במעשים חריגים ביחס לתפיסת עולמו והתנהלותו, ואין מקום להתערבות טיפולית.

כמו כן הביע שה"מ את דעתו כי יש לשקול הטלת של"צ בהיקף גבוה (550 שעות) ולחילופין מאסר בעבודות שירות, שכן שליחתו אל בית כתלי הכלא עלולה להביא לרגרסיה קשה במצבו הרגשי, הכלכלי והמשפחתי, להפגישו עם דמויות עברייניות ולהביא להתדרדרותו.

בני משפחתו של הנאשם – גיסתו ושהעידה ואחיו שפנה במכתב לבית המשפט, העידו על אופיו החיובי, התומך והטיפולי, ועל המצוקה הכספית בה היה שרוי בעת ביצוע העבירות.

בטיעוניה לעונש, הפנתה ב"כ המאשימה לחומרת העבירות, נפיצותן והסיכון הציבורי הכרוך בהן, ולרמת הענישה שנקבעה בפסיקה בעבירות מסוג זה, שעניינן הסעת שוהים בלתי חוקיים בכמות גדולה, תוך הסתרתם בדרכים "יצירתיות" בתאי מטען של כלי רכב, באופן היוצר סיכון לבטיחותם כנוסעים, באופן כללי ובמקרה של תאונה בפרט, תמורת בצע כסף. העונשים שנגזרו בבית משפט השלום, ואושרו בבית המשפט המחוזי, הנם של חודשי מאסר לא מעטים לריצוי מאחורי סורג ובריח, שנעו מ-6 חודשים במקרים הקלים (נאשמות שהיו אמהות לילדים קטנים, ללא עבר פלילי), ל-18 חודשים במקרים החמורים יותר (הסעת כמות גדולה במיוחד של שב"חים, עבירה חוזרת, סיכון החיילים במחסום). ראו לדוגמא: ת"פ (כ"ס) 2590/08 (6 חודשים ו-20 יום); ת"פ (כ"ס) 1159/09 (7 חודשים); ת"פ (כ"ס) 2517/08 (11 חודשים); ת"פ (כ"ס) 2563/08 (18 חודשים); ת"פ (י-ם) 4697/07 (18 חודשים).

ב"כ המאשימה ציינה כי במקרה דנן, לאור התסקיר החיובי במיוחד והעדר עבר פלילי, הסכימה המדינה לענישה ברף התחתון של רמת הענישה הנ"ל. לפיכך ביקשה התובעת מבית המשפט לאמץ את הסדר הטיעון ברף העליון שלו, וכן לגזור על הנאשם עונש של מע"ת מרתיע, פסילה בפועל וע"ת, קנס וחילוט הרכב.

ב"כ הנאשם הצביעה על הנסיבות המקלות שפורטו בתסיקר – הרקע המשפחתי הקשה, האישיות החיובית והתורמת לחברה ולבני המשפחה, המצוקה הכלכלית שהיוותה רקע לעבירות, שיתוף הפעולה המלא של הנאשם בחקירה ואי מודעותו בעת ביצוע העבירה לכך שהוא עלול לסכן את תושבי המדינה אם אחד מהמוסעים הינו בעל כוונות זדון.

כן ציינה, כי הנאשם שהה במעצר ממש משך כחודש, ולאחר מכן שוחרר בתנאי מעצר בית מלא למשך 8 חודשים במטולה, כאשר אשתו וילדיו ממשיכים להתגורר בשומרון, ובכך נוצר נתק כפוי בינו לבינם. בהמשך הותרה יציאתו לעבודה. רק במאי 2010 חזר להתגורר בביתו אך בשל המצב הכלכלי הקשה אליו הגיע, מכר את הבית ועבר עם משפחתו להתגורר בחיפה. לדבריה, הנאשם נענש רבות עד כה, ויש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולגזור הנאשם עונש ברף הנמוך של ההסדר, לריצוי בעבודות שירות.

שקלתי את טיעוני הצדדים ואת המלצת התסקיר. חרף אישיותו החיובית של הנאשם, עברו הנקי, נטילת האחריות והחרטה הכנה, אני סבורה כי יש לתת משקל בכורה בתיקים מסוג זה לאינטרס הציבורי בהרתעת הרבים, ביניהם אנשים נורמטיביים לא מעטים המצויים בקשיי פרנסה, אשר הפיתוי להסיע לישראל שוהים בלתי חוקיים תמורת סכומים נכבדים, במקרה דנן 1,000 ₪ להסעה בודדת, קורץ להם כפתרון קסם של "השלמת הכנסה".

חובתו של בית המשפט להטיל ענישה ממשית ומרתיעה על מסיעי שב"ח גוברת במקרים בהם קיימות נסיבות מחמירות של הסעת מספר גדול של תושבים זרים שאינם מוכרים למסיע, באופן מוסווה ולא בטיחותי העלול לסכן את חייהם, תמורת בצע כסף, וכאשר יעד הנסיעה הוא לתוך ישראל.

יצויין כי בתיקון מס' 13 לחוק הכניסה לישראל, משנת 2010, שאמנם אינו חל על מועד ביצוע העבירה, קבע המחוקק נסיבות מחמירות לעבירה, שאחת מהן – הסעה בתשלום של נוסעים לישראל - מתקיימת במקרה דנן. המחוקק קבע, בסעיף 12א.(ג)(6), כי מי שמנהל או מארגן שירותי הסעה במטרה לאפשר כניסה לישראל או שהייה בה, שלא כדין, של תושבים זרים, דינו – מאסר חמש שנים. זאת לעומת עונש של שנתיים להסעה "רגילה", כאשר במקרים של הסעה ראשונה ובודדת ללא נסיבות מחמירות, ניתנה הנחיה להסתפק באזהרה.