מ דינת ישראל נ' זומרפרוינד

גזר דין

נסיבות העבירה

הנאשם הורשע לפי הודאתו בכך שביום 17.12.07 גרם ברשלנותו למותה של המנוחה, גב' לידיה הרשקוביץ ז"ל, במהלך חציית צומת.

אין מחלוקת כי הנאשם חצה את הצומת ברמזור ירוק [עדות עד-הראייה האובייקטיבי מטעם התביעה, פרוטוקול עמ' 4; עדות בוחן-התנועה מטעם התביעה, פרוטוקול עמ' 15, שורות 30-26].

הוברר כי המנוחה החלה לחצות את הכביש, במעבר חציה, ברמזור אדום, מספר שניות לאחר שהאור ברמזור לגביה התחלף מירוק לאדום [פרוטוקול, עמ' 16-15, עדות בוחן התנועה]. כיוון חצייתה היה משמאל לימין, קרי: תוך התקדמות אל עבר הנתיב הימני שבו נסע הנאשם.

הנאשם מסר בהודעתו כי הבחין במנוחה בשלב מאוחר, בלם, אך לא הספיק למנוע את הפגיעה במנוחה [ת/2, שורות 15-14]. גרסה זו לא נסתרה. הרשלנות המיוחסת לו נעוצה בכך שלא הבחין במנוחה החוצה את הצומת קודם לכן.

להלן אבחן את העונש ההולם, המתבקש מנסיבות אלה ואחרות, בהשראת הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006, ה"ח תשס"ו 446 (להלן: 'הצעת-החוק'). מדובר בהצעת-חוק ממשלתית, פרי עבודתה של וועדה ציבורית בהשתתפות שופטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה והסנגור הציבורי הארצי, אנשי אקדמיה בתחום המשפט הפלילי והקרימינולוגיה, עורכי-דין ונציגי מחלקת הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים. אף שטרם התקבלה בחקיקה – יש בה משום דגם מכוון לגיבוש שיטתי של ענישה הולמת.

"עונש-המוצא" והעונש ההולם

מכל פסקי הדין שאליהם הופניתי – מצאתי רק אחד, מטעם התביעה, העוסק בנסיבות דומות לענייננו: רע"פ 10460/07 יחיאל יהושוע נ' מ"י מיום 17.12.07. באותו עניין פגע המבקש בהולכת רגל שחצתה צומת מרומזר באור אדום, והורשע לפי הודאתו. בשל רשלנותה של המנוחה נגזר עליו עונש קל-יחסית: 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, פסילת רישיון ל-9 שנים וקנס בסך 5,000 ₪. פסקי דין אחרים עסקו בנסיבות שונות; כגון החלטה מודעת, "השתוללות" על הכביש, נסיעה-לאחור, כניסת הולך-הרגל למעבר החציה ברמזור ירוק, הפקרת הנפגע, שיקולי ריסון-עצמי ערעורי ועוד.

לאור פסק הדין בעניין יהושוע, ועל רקע רמת הענישה העולה מתוך הפסיקה בענייני גרם מוות ברשלנות בנסיבות דומות בכלל, אראה בעונש האמור מעין 'עונש מוצא', כהגדרתו בהצעת-החוק, סעיף 40ג(ב), עבור עבירה כזו שבוצעה בענייננו; לרבות מבחינת נסיבותיה האמורות.

אני סבור כי עונש זה הולם את חומרת העבירה שביצע הנאשם. הערך החברתי שנפגע, החובה לנהוג בזהירות כדי שלא לקפח חיי אדם, הוא ערך חשוב ביותר. אולם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות – התוצאה הקטלנית היא מיסודות העבירה; ולא מאפיין מחמיר של העבירה. אין מובן ל"מידת גרימת המוות". לפיכך, שאלת מידת הפגיעה בערך המוגן צריכה להיבחן לפי מידת הרשלנות שגרמה למוות. בענייננו, מידת הרשלנות לא הייתה חמורה-יחסית, משום שהסטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש הייתה קטנה-יחסית, בשים לב לכך שהנאשם חצה את הצומת באור ירוק, במהירות סבירה, ובשים לב לאמור להלן בפסקה ‎11. כאמור, זוהי מדיניות הענישה הנהוגה [הצעת-החוק, סעיף 40ג(א)].

לעניות-דעתי – זו גם מדיניות הענישה הראויה. התוצאה של גרימת מוות ברשלנות הנה התוצאה החמורה ביותר: מותו של אדם. אולם האשמה האישית שגרמה לתוצאה זו אינה גדולה מן האשמה האישית המאפיינת התנהגות אנושית שכיחה ביותר, שאין נהג שאינו נכשל בה מפעם-לפעם, של נהיגה בזהירות בלתי-מושלמת. ענישה אמורה להתמקד באשם. התנהגות בת-אשם היא-היא התופעה האנושית שאותה ראוי להוקיע, ממנה יש להרתיע, מפניה יש להגן על שלום הציבור וממנה יש לשקם את העושה. התוצאה של התנהגות בת-אשם היא עניין של מזל וצירוף-מקרים. ככזו – היא אינה עניין לשיפוט מוסרי [עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, תרגם מ' שפי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשמ"ד, עמ' 20]. התפיסה הקנטיאנית, שלפיה יש להתמקד בהלימה בין העונש למעשה ולאשם, ולא-דווקא בתועלת החברתית המופקת מן העונש (כגון על ידי הרתעה כללית) – היא אשר זכתה לכונן את העיקרון המנחה בענישה לפי הצעת-החוק [הצעת-החוק, סעיף 40ב]. לפיכך טבעי כי הענישה בהשראת הצעת-החוק תפנים גישה קנטיאנית זו ותתמקד באשם, ולאו-דווקא בתוצאה, בבואה לדרג את חומרתו של מעשה העבירה.

לא מצאתי יסוד בענייננו לשיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, המצדיקים סטייה מן העונש ההולם [הצעת-החוק, סעיפים 40ד ו-40ה, בהתאמה]. דפוסי הנהיגה של הנאשם נחזים להיות רגילים. אין מדובר בבעיה העשויה להוות יעד לשיקום, כגון נהיגה אימפולסיבית. כעולה מן המרשם הפלילי של הנאשם – אין מדובר גם בעבריין-תעבורה מועד המסכן את הציבור בנהיגתו.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

מעדות עד הראייה האובייקטיבי מטעם התביעה עולה כי עובר לתאונה נסע העד משמאל לנאשם, וראה את המנוחה מתקדמת, באור אדום, מנתיבו אל עבר נתיבו של הנאשם. מלכתחילה, הייתה מכוניתו של עד-הראייה במגמה קדמית יותר מזו של הנאשם [פרוטוקול, עמ' 2, 4 ו-5]. סביר להניח, לאור זאת, כי מכוניתו של עד-הראייה טשטשה, במידה מסוימת, את שדה הראייה של הנאשם, והפריעה לו להבחין במנוחה המתחילה לחצות את הכביש, חרף הרמזור האדום בכיוונה.

לפיכך יש לקבוע כי הסטייה מסטנדרט הזהירות מצד הנאשם הייתה קטנה-יחסית. זוהי נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה, המהווה שיקול ראשי בעיצוב העונש ההולם [הצעת-החוק, סעיף 40ג(א) ו-(ב)]. נסיבה זו היא מעין הנסיבה המקילה האמורה בסעיף 40ו(ב)(1), לעניין סטייה מועטה ממתחם הסבירות בהקשרים של סייגים לאחריות פלילית.

לא מצאתי כי מתקיימות בענייננו נסיבות רלבנטיות אחרות הקשורות בביצוע העבירה, מקילות או מחמירות [הצעת-החוק, סעיף 40ו(ב) ו-(ג), בהתאמה].

לאור המקובץ אני קובע כי המנוחה נשאה באשם העיקרי לקרות התאונה; וכי הנאשם נשא באשם תורם בשיעור נמוך-יחסית. אין בכך כדי לשלול את חלקו ואת אשמו בגרימת התאונה הקטלנית; אולם יש בכך כדי להעמיד את רשלנותו בדרגת חומרה נמוכה.

איני קובע כי מדובר בדרגת החומרה הנמוכה ביותר. צומת הוא מקום מועד לתאונות, וכניסה לצומת צריכה תמיד להיות מאוד זהירה, תוך מבט סורק שמטרתו לוודא כי הצומת פנוי. גם בצומת מרומזר, יש תמיד לצפות את האפשרות כי מאן-דהו לא יציית לרמזור בכיוונו, וישהה בצומת בעת שהרמזור בכיוונו של הנהג ירוק.

לפיכך, מבחינת המעשה והאשם, יש לברור לנאשם עונש המצוי ברובד המקל-יחסית של נורמת הענישה; קרוב לקצה התחתון שלה, אך מעליו. דומה כי זהו העונש שנקבע בעניין יהושוע הנזכר. בענייננו, בשים לב לעניין הראות העמומה [כלעיל בפסקה ‎11] – יש מקום אף להקלה מסוימת מן העונש שנקבע בעניין יהושוע.