מ.גרונסקי הנדסה ויזמות 2000 בע"מ נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לתת פסק דין בדרך של פשרה מכוח סמכותו על פי ס' 79א לחוק בתי המשפט. פסק דין זה יינתן לכן בדרך של פשרה, על סמך כל החומר שבתיק בית המשפט ובכלל זה כתבי בית הדין, התצהירים על נספחיהם, חקירות העדים וסיכומי הצדדים.

ביום 10.2.92 התקשרו חברת א. א. לבני – מ. גרונסקי מהנדסי בניין בע"מ והנתבעת (להלן: "העירייה") בחוזה מספר 31112 למתן שירותי מעקב ותיאום ביצוע על פרויקט מערכות תשתית ועבודות פיתוח שטח בתב"ע 1116 א' (להלן: "החוזה"). החברה שהיתה הצד לחוזה המחתה את זכויותיה לתובעת.

בחוזה נקבעה תקופת ההתקשרות ל-4 שנים, ונקבע (בס' 3.1.3. לחוזה) מנגנון לפיצוי התובעת בגין התארכות החוזה מעבר לתקופה זו (להלן: "הפיצוי בגין התארכות החוזה"). התובעת טענה כי היא זכאית לפיצוי בגין התארכות החוזה, כאשר לטענתה העירייה חייבת לה סכום כולל של 5,067,672 ₪ נכון ליום 1.6.06.

טענות התובעת

התובעת טענה כי יש לדחות את טענת העירייה לפיה סעיף 3.1.3. הנ"ל בחוזה בוטל בתוספת לחוזה ביום 18.8.96 (להלן: "התוספת לחוזה"). לטענת התובעת, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתוספת לחוזה. לטענתה, אין לעירייה הסבר מדוע – חרף טענתה לפיה התקיים בין הצדדים משא ומתן ממושך שעניינו היה ביטול ס' 3.1.3 הנ"ל, אין לעובדת ביטולו של הסעיף כל ביטוי בתוספת לחוזה, והיא לא נזכרה בו כלל. התובעת טענה כי למעט דבריו של העד מטעם העירייה מר אריה גולן, לא הובאו כל תימוכין לכוונה הנסתרת הנטענת של העירייה ביחס לביטול הפיצוי בגין התארכות החוזה.

התובעת טענה עוד, כי הוכח שהפיצוי בגין התארכות החוזה היה בהתאם למנגנון סביר, שמכוחו נקבעה תוספת של שכר ראוי לתובעת, גם בהתייחס לתקופה הממושכת בה נמשכו העבודות (15 שנים). היא הוסיפה כי המומחה מטעמה, מר ספיבק, העיד כי הפיצוי בגין התארכות החוזה תואם את הנוסחה המקובלת בענף, שנועדה למנוע פגיעה ממנהל הפרויקט כתוצאה מהתמשכות העבודה, וכי נוסחה זו מקובלת גם היום.

מעבר לנוהג ולחובה החוזית, נטען כי התובעת זכאית לשכר ראוי בגין המשכות העבודות גם של אופיין של העבודות והשיטה בה נקטה העירייה לביצוען. בהקשר זה נטען כי מדובר בעבודות שבוצעו מקטעים מקטעים, ולא במקשה אחת, דבר שהקשה על התובעת, וכן כי התובעת נאלצה לבצע את העבודות מול קבלני מסגרת רבים, דבר שהצריך משאבים רבים יותר מהמקובל.

התובעת טוענת כי טענת העירייה מהווה "הודאה והדחה", משום שהעירייה טענה כי היא פיצתה את התובעת בקשר עם התמשכות העבודות באופן אחר – על ידי כך שנמסרו לתובעת עבודות נוספות, ועיצוב ארכיטקטוני. לכן, הנטל להוכיח טענה זו חל – לגישת התובעת – על העירייה. התובעת טענה כי העירייה לא הוכיחה כי העבודות הנוספות היוו פיצוי להתמשכות העבודות. ראשית, מדובר לטענת התובעת בעבודות שהתובעת החלה לבצע אותן מיום תחילת הפרויקט, והן הועלו על הכתב רק לאחר שנים ארוכות. לכן, לפי הטענה, אין קשר בין התמשכות העבודות לבין העבודות הנוספות.

עוד נטען כי שינוי שיטת השכר שהגדילה – לטענת העירייה – את אחוזי השכר של התובעת, אינו מהווה פיצוי בגובה ה"שכר הראוי". כך, העירייה לא הבהירה איך יכלה לקבוע פיצוי כזה כאשר טרם היה ידוע לה עד מתי יימשכו העבודות. עוד נטען כי ההטבה על פי גישת העירייה עומדת על סכום של 232,771 ₪, וסכום זה הוא מזערי ואינו הגיוני כהטבה ביחס להיקף הפרויקט ותקופת המשכותו. עוד נטען כי מגרסת העירייה עולה כי בקביעת הפיצוי בגין התארכות החוזה בס' 3.1.3 לחוזה, נלקחה בחשבון האפשרות של התארכות ממושכת מאוד של הפרויקט. התובעת הוסיפה וטענה כי העירייה לא סתרה את טענתה ביחס לשכר הראוי, ולא סתרה את עדות המומחה מטעם התובעת בהקשר זה. משכך, יש לקבל את עמדת המומחה מטעם התובעת בהקשר זה.

התובעת טענה כי העירייה הודתה כי עמדתה ביחס להטבה אינה מתיישבת עם המספרים. באשר לגישת העירייה לפיה התובעת "ניפחה" את האומדן החוזי, התובעת טענה כי גרסה זו מבוססת על עדות שמיעה, והיא קרסה בבית המשפט, שכן היא התבססה על מסמכים שהתובעת התנגדה להגשתם, משום שהם לא הוגשו על ידי עורכיהם.

התובעת הוסיפה, כי מהעדויות שנשמעו עולה כי במסמכי העירייה לא נכללו הוצאות בסכומים ניכרים שהיה מקום לכלול אותם. אם יתווספו הוצאות אלה, התוצאה היא כי סכום ההוצאות בפועל דומה מאוד לסכום לפי האומדן החוזי. לכן, טוענת התובעת, יש לקבוע כי האומדן החוזי שיקף נכונה את ההוצאות בפועל.

התובעת טענה עוד, כי טענתה החלופית של העירייה לפיה הסכום המגיע לתובעת לפי סעיף הפיצוי החוזי עומד רק על סכום של 2,923,929 ₪ מהווה הרחבת חזית, וכי החישוב הזה מבוסס על מסמכים חסרים, סותרים ובלתי קבילים.

התובעת טענה כי אין לזקוף לחובתה את העובדה כי היא לא שלחה לעירייה תזכורות ביחס לחובתה לשלם לה את התוספות, וכי עילת התביעה שלה בהקשר זה לא התיישנה. התובעת טענה כי היא זכאית גם לתשלום הפרשי תשלומים וריבית פיגורים בגין תשלומים ששולמו לה בשנים האחרונות באיחורים משמעותיים. מדובר על פי הטענה בחשבונות שאושרו לתשלום קודם לכן, על ידי העירייה. עוד צוין כי בחקירת העד מטעם העירייה, מר גולן, הוגש מסמך הסכמה בין הצדדים ביחס להגדלת שיעור השכר על עבודות עפר ודרכים, הסכמה לאורה לא היתה העירייה רשאית להפחית את שיעורי השכר ולהתאימם לתעריף הקודם שלפני ההסכמה.

העירייה לא הכחישה את הפיגורים, על פי הטענה, אלא טענה רק כי התובעת לא העבירה חשבוניות מס כחוק. אולם, התובעת טענה כי הוכח שבמשך כל תקופת ההתקשרות, הנוהל מול הגזברות היה ביצוע תשלום לפני הוצאת החשבוניות.

טענות העירייה

מנגד טענה העירייה, כי התובעת קבלה את כל השכר המגיע לה מכוח החוזה והתוספות לו. התובעת הגישה את דרישתה לפיצוי בגין התארכות החוזה מכוח סעיף 3.1.3 – סעיף שהתייתר לאחר ההתקשרות בתוספת לחוזה בשנת 1996. העירייה טענה כי לקראת סוף 1995, תום תקופת החוזה, הסתיים רוב החלק של תכנון הפרויקט, אולם שלב הביצוע נמצא עדיין בתחילתו. לעירייה התברר כי העבודות יתמשכו הרבה מעבר להערכת התובעת, ועלה חשש מפני הוצאה תקציבית עצומה בשל כך, לאור הוראת ס' 3.1.3 הנ"ל לחוזה.

בין הצדדים התנהל, לכן, משא ומתן שעניינו היה שינוי מנגנון הפיצוי בגין התארכות החוזה שנקבע בס' 3.1.3 הנ"ל. העירייה טענה כי בתוספת לחוזה שונו תנאי השכר בחוזה באופן שהשכר יחושב בגין כל שנה קלנדרית בנפרד. כן ניתנו הטבות לתובעת, באופן ששכרה גדל ב-24% בממוצע לעומת השכר החוזי אותו היא היתה אמורה לקבל לפי תנאי החוזה המקורי. העירייה טענה בהקשר זה כי היא העידה כעד מטעמה את מר גולן, שהיה שותף בניהול המשא ומתן - הן לפני חתימת החוזה המקורי, והן לפני חתימת התוספת לחוזה.

לגישת העירייה יש לדחות את התביעה לאור העובדה כי התובעת הגישה את התביעה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים. היא הוסיפה וטענה כי התביעה התיישנה, משום שלפי הוראות התוספת לחוזה, היה על התובעת להגיש חשבונות מדי שנה, והתובעת מעולם הגישה חשבונות בגין ההארכה מכוח ס' 3.1.3 במסגרת החשבונות אותם היא הגישה מדי שנה. לכן, החלק מתביעת התובעת המתחייחס לשנים 95 עד 2001 – התיישן. עוד נטען כי התובעת השתהתה בהגשת התביעה, באופן שגרם לעירייה להסתמך על התנהגותה לצורך שיריון התקציבים הרלוונטיים.

לגישת העירייה, התובעת מעולם לא דרשה תשלומים של הפיצוי בגין התארכות החוזה, במסגרת דרישות התקציב של הפרויקט שהיא היתה אחראית עליו. התובעת לא דרשה שיריון של סכום לתשלום בגין פיצויי התארכות.