מ. א. עמק לוד נ' סטטי טק בע"מ ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות של ביצוע שימוש חורג במקרקעין הטעון היתר. על פי כתב האישום, במבנה בשטח של כ-790 מ"ר, בוצע שימוש לאחסון ציוד אלקטרוני, בקרקע חקלאית.

ב"כ המאשימה עותרת להטלת קנס משמעותי והתחייבות משמעותית תוך שהיא מדגישה את חומרת עבירות השימוש החורג במקרקעין, שהינן עבירות כלכליות. לדבריה, מדובר בשימוש רחב היקף אשר בוצע במשך חודשים, ולכל הפחות מחודש דצמבר 2008 ועד לספטמבר 2009. עם זאת, ציינה המאשימה כשיקול לקולא את העובדה כי השימוש הופסק ובנסיבות אלה, לא בקשה מבית המשפט למצות את מלוא סמכותו.

ב"כ הנאשמים עותר לכך שבית המשפט יבטל את הרשעתו של הנאשם 2, על פי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") ויטיל על הנאשמת קנס נמוך בסך כ- 5,000 ש"ח.

לדבריו, יש לשקול לקולא את העובדה כי השימוש החורג הופסק. עוד ציין כי הנאשמת היתה היתה שוכרת במקום, ומיד כאשר נודע לה על ביצוע העבירות, החלה לחפש מקום חלופי, וכעבור שישה חודשים עזבה את המקום. עוד ציין לקולא את העובדה כי מדובר במתחם שלם של מחסנים, כאשר הנאשמת שכרה רק 700 מ"ר מתוכם. כן ציין את העובדה שהנאשמים הודו, וכי הנאשם 2 הינו אדם נורמטיבי חסר עבר פלילי.

אשר לנאשם 2, כאמור, הוא עותר לכך שהרשעתו תבוטל, משום שהרשעה עלולה לגרום לו לקושי רב בהשתתפות במכרזים.

אכן, עבירות על חוקי התכנון והבנייה הן עבירות חמורות שהפכו למכת מדינה, כאשר בתי המשפט קבעו כי יש להטיל בגין עבירות אלה ענישה מחמירה אשר תפגע בכדאיות הכלכלית של מי שעובר אותן.

במקרה זה קיימת חומרה יתירה, שכן הנאשמים ביצעו עבירות על חוקי התכנון והבנייה בהיקף ניכר של כ- 790 מ"ר. כן פועלת לחובתם העובדה כי השימוש החורג נעשה לצורך רווח כלכלי ולא כתוצאה ממצוקה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת יהודית שבח מבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, בע"פ (ת"א) 71888/05 סולמות חגית (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2006):

"אין צורך להכביר מלים בדבר חומרתן של העבירות לפי חוק התכנון והבניה ובמיוחד אלו המתייחסות להפרת צו שיפוטי, הגם שבציבור קיימת, משום מה, נטיה להקל בהן ראש.

משהתפשט נגע השימוש החורג ומשכתוצאה מכך הפכו שטחים גדולים ביותר, אשר על פי ייעודם המקורי נועדו לשימוש חקלאי, לשטחים מסחריים, בתוככי ישובים שקטים אשר התאפיינו בצורת חיים המבוססת על חקלאות, על בית המשפט לומר את דברו.

רמת הענישה שהיתה נהוגה בעבר, אותתה, למרבית הצער, לציבור לפיה מדובר בעבירה שבית המשפט איננו מתבונן עליה בחומרה יתרה, ולפיכך לא חדלה זו מקרבנו.

הסלחנות וההתחשבות בנאשמים, פורשו לא אחת, כהשלמת החברה עם קיומה של תופעה פסולה זו".

כן ראו האמור בע"פ 305/78 אשר צוטט בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' אחמד דרוויש עיסא, פ"ד לו (1) 723, בעמ' 724-725:

"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק (חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965- מ' ש'), מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעתם העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקויימים... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".

לקולא יש לשקול את הודאתם של הנאשמים בביצוע העבירות, את העובדה שהנאשמים פעלו למציאת מיקום חלופי מיד עם הבנתם כי מדובר בעבירה, וכי השימוש החורג פסק.

ביטול הרשעתו של הנאשם 2

פסק הדין המנחה בעניין ביטול הרשעה הינו ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337 (להלן: "פס"ד כתב").

בפס"ד כתב נקבע, כי הימנעות מהרשעה הוא החריג לכלל, כאשר הכלל הוא להרשיע את מי שביצע עבירה:

"בפסיקתנו נקבע, כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל [1].