מ. א. מנשה נ' אבו שרקיה

החלטה

(בבקשת הנתבע לביטול פסק-הדין)

1.ביום 31/05/2007 הגישה המשיבה תביעה, במסגרת ת.א. 2956/07, בסדר דין מקוצר כנגד המבקש בגין תשלומי חובה שונים.

2.ביום 26/06/2007 הומצאו ההזמנה לדין וכתב התביעה למבקש.

3.מאחר ולא הוגשה בקשת רשות להתגונן, או כל תגובה שהיא לכתב התביעה על ידי המבקש, תוך 30 ימים מהיום שהומצאה לו התביעה, ניתן פסק-דין כנגד המבקש ביום 17/09/2007.

4.ביום 15/10/2007 הגישה המשיבה-התובעת בקשה למימוש פסק-הדין בלשכת ההוצאה-לפועל בתל-אביב, וזאת במסגרת תיק הוצל"פ 01-75047-07-1.

5.ביום 17/11/2008 הוגשה על ידי המבקש, בפעם הראשונה, בקשה לביטול פסק-הדין.

6.ביום 18/12/2008 בוטל פסק-הדין בהעדר תגובת המשיבה (אשר לא הוגשה לטענתה עקב טעות משרדית).

7.ביום 08/02/2009 ניתנה החלטה כי על המבקש להגיש בקשת רשות להתגונן במועדים הקבועים בתקנות.

8.המבקש לא הגיש כל בקשת רשות להתגונן, ועל כן, ביום 19/04/2009, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למתן פסק-דין.

9.ביום 19/04/2009 ניתן פסק-דין כנגד המבקש.

10.כיום מבקש המבקש, בפעם השניה, כי פסק-הדין אשר ניתן בעניינו יבוטל.

11.כפי שיפורט להלן, יש לדחות את בקשת המבקש, שהוגשה בפעם השניה, לביטול פסק הדין, ולחייבו בהוצאות.

דחיית הבקשה בהעדר תצהיר וגם מנימוקים ענייניים:

12. הבקשה אשר הגיש המבקש איננה נתמכת בתצהיר.

כידוע, תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת כי כל בקשה יש לתמוך בתצהיר.

די בעובדה כי המבקש לא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו כדי שתדחה בקשתו של המבקש.

גם לגופו של עניין, אין הבקשה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה – לגבי ביטול פסקי דין.

13.לגופו של עניין, ההלכה מבחינה בין ביטול מחובת-הצדק לבין ביטול על פי שיקול-דעת,

וענינו של המבקש אינו מקיים את היסודות הנדרשים לאף אחת מאלה.