מ.א.כ. ואח' נ' נג'ם יונס

1. עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין תקיפתו הקטלנית של המנוח, מר מאמון אחמד קבהה ז"ל (להלן: "המנוח") על ידי הנתבע ביום 7.10.07 (להלן: "אירוע התקיפה").

רקע עובדתי

2.ביום 7.10.07, בשעה 14:30 לערך, מג'ד יונס (להלן "מג'ד") נסע יחד עם אחיו של הנתבע, עמאד יונס (להלן "עמאד") ולפני הכיכר, ביציאה מערערה, עקף המנוח את רכבם מימין. המנוח פנה אל מג'ד והעיר לו על כך שהוא נוסע לאט בנתיב השמאלי. סמוך לאחר מכן, נעצרו שני כלי הרכב, עמאד יצא מהרכב, ניגש למנוח, שישב ברכבו, וקילל את אחותו של המנוח. משכך, המנוח ירד מרכבו, והחל לרדוף אחרי עמאד. אל המנוח הצטרפו שלושת חבריו: בדארן, כמאל ומאלק, אשר קבעו להיפגש עימו במקום זה עוד קודם לאירועים מושא תביעה זו (וביחד להלן: "חברי המנוח").

באותה עת, הנתבע שהה בחצר ביתו של בדארן מצטפא יונס, המכונה חמאדה (להלן: "חמאדה" ו- "חצר חמאדה", בהתאמה), עימו ועם שני חברים נוספים (אנס ומוחמד). עימאד הגיע לחצר חמאדה, ובעקבותיו, המנוח וחבריו.

3.בחצר חמאדה התרחש עימות בין שתי החבורות, הכולל צעקות וקללות, אך לא הייתה אלימות של ממש. האירוע לא התפתח לקטטה, ולא נעשה שימוש במקלות או באבן, גם לא במקל שהיה בידי המנוח ו/או חבריו, מאחר והנתבע ואחרים הפרידו בין המעורבים. עם זאת, האירוע בחצר חמאדה לא סיים את העימות, ורוחות שני הצדדים לא נרגעו.

4.במהלך האירוע בחצר חמאדה, הנתבע ניסה כאמור להרגיע את הרוחות וכעס על עמאד אחיו שקילל את אחותו של המנוח. ברם, בעת שיצאו המנוח וחבריו מחצר חמאדה, הם הטיחו בנתבע ואחיו עלבונות וגידופים ("סתם ילדים", "אתם שפלים"), ואחד מחברי המנוח (בדארן) דחף את הנתבע בפניו. כתוצאה מכך, בערה בנתבע חמתו והוא התעקש מספר פעמים שחמאדה יתן לו סכין, באיימו כי הוא "יראה להם". חמאדה ניסה להרגיע את הנתבע, וביקש שלא "יעשה שטויות", אך לבסוף התרצה, ונתן לו סכין מטבח באורך של 30 ס"מ (להלן: הסכין").

5.הנתבע יצא בזעם מחצר חמאדה, במטרה "להראות להם" (למנוח וחבריו), ונסע עם אחיו עמאד במהירות ברכבו מסוג סיטרואן, במטרה ליצור מפגש נוסף עם המנוח וחבריו, ולהשיב להם על כך שעלבו בו ודחפו אותו בפניו. בשעה 15:00 לערך, הגיע הנתבע לצומת היציאה מערערה ועצר באור אדום (להלן "הצומת").

6.המנוח, אשר הבחין במקרה בנתבע ואחיו נוסעים בסיטרואן, ביקש מחברו בדארן לנסוע אחרי הסיטרואן. בדארן עשה כן, ועצר בצומת אחרי הסיטרואן. המנוח וחבורתו יצאו ראשונים מרכבם, במטרה להתעמת עם הנתבע ואחיו. המנוח ניגש לעמאד, שישב ברכב, וסטר לו. במקום החלה קטטת ידיים, ללא כלי תקיפה (מקלות או אבנים).

7.בשלב זה, הנתבע נטל את הסכין, יצא ממושב הנהג, הלך לכיוון חלקו האחורי ימני של הרכב, בו היה המנוח (בהקיפו את רכב הסיטרואן), הניף את ידו, שאחזה בסכין, כלפי מעלה ונעץ אותה, במכוון, פעם אחת בשורש צווארו של המנוח, "בצורת שחיטה", "בגרון לאורך הגרון" (להלן "הדקירה"). פצע הדקירה הוא באורך של כ- 4.6 ס"מ מהחלק העליון של הצוואר כלפי מטה ומצד בית החזה אל הגב.

8.המנוח (או אחר מחבורתו) לא החזיקו בכלי תקיפה; ומעבר לסטירת אחיו של הנתבע, הם לא תקפו או היכו את הנתבע או אחיו. על כן, אם הנתבע לא היה יוצא כשסכין בידו, האירוע היה מסתיים בחילופי דברים ולכל היותר בקטטה בידיים, כפי שהיה בחצר חמאדה. בכלל זה, המנוח (או מי מחבריו) לא חנק את הנתבע מאחור ביוצאו מהרכב ועובר לדקירה, אלא הדקירה בוצעה במכוון, עת הנתבע עמד מול המנוח, והיה משוחרר לחלוטין.

9.המנוח הובהל לבית החולים, שם נקבע מותו, כתוצאה מדימומים פנימיים מעורק וריד תת-ברחי ימני והריאה הימנית בעקבות הדקירה.

10.ביום 28.10.07 הוגש כתב אישום כנגד הנתבע בגין עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (ת"פ 6157/07 מחוזי חיפה - להלן: "כתב האישום").

11.בהכרעת הדין מיום 24.5.09, קבעה כבוד השופטת תמר שרון-נתנאל את העובדות המפורטות לעיל, בהדגישה:

- על רקע נהיגה בכביש התפתח בין המנוח ובין אחי הנתבע, עמאד, ויכוח במהלכו העליב עמאד את המנוח בכך שגידף את אחותו.

- המשכו של האירוע, התרחש בחצר חמאדה, לשם ברח עמאד, כאשר המנוח וחבריו רודפים אחריו. הנתבע ניסה להרגיע את הרוחות, אולם עת עזבו המנוח וחבריו את החצר, הם עלבו בו, בכך שדחפו אותו בפניו, והטיחו בו וביושבי החצר שהם סתם "ילדים פחדנים".

- הנתבע, אשר ראה שניסיונו להרגיע את הרוחות בחצר התפרש כפחדנות אצל המנוח וחבריו, נפגע קשות מדבריהם העולבים, ומהדחיפה שדחפו אותו בפניו בטרם יצאו, ורגז על כך מאוד. על כן, הנתבע התעקש ליטול סכין מחמאדה, לא שעה לסירובו, ועזב את חצרו של חמאדה לאחר שהצטייד בסכין, במטרה לפגוש במנוח ובחבריו, להתעמת עימם ו - "להראות להם".

- הוכח למעלה מספק סביר שבעת האירוע בצומת לא היו בידי המנוח וחבריו כלי תקיפה, וכי בעת האירוע בצומת (ובשום שלב שלפני כן), לא היו הנתבע או אחיו נתונים בסכנה ממשית אשר הצדיקה שימוש בסכין.

- הוכח למעלה מספק סביר, שהנתבע יצא מהרכב כשהוא מחזיק את הסכין בידו במטרה לדקור את המנוח, וכי עם יציאתו מהרכב, ניגש אל המנוח ונעץ במכוון את הסכין בצווארו.