מ.א. גנאזרה תעשיות עץ בע"מ נ' מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה לבטול הודעת איסור מנהלי על שימוש ברכב, שניתנה בגין התרה לנהוג לאדם שאיננו מורשה לכך.

טיעוני הצדדים

ב"כ המבקשת טען בכתב ובע"פ כי המבקשת הינה בעלת הרכב, שהתירה לנהג המועסק על ידה, בשם גואד זגייר (להלן: "השכיר") לנהוג לצרכי עבודה במשאית שבבעלותה. השכיר הרשה לאחר לנהוג, למרות שהאחר (להלן: "הנהג") איננו מורשה לכך. עיקר נימוקי בקשת המבקשת הינם כי החברה עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע את העבירה, בהתחשב בכך וכן בזיקה בין השכיר לחברה, ובנזק העצום שנגרם לחברה כתוצאה מהשבתת הרכב, יש להחזיר את הרכב לבעליו.

מר מאג'ד אמין השיב בחקירתו הנגדית כי הוא אחד משני בעלי החברה, המחזיקה בבעלותה את המשאית מושא בקשה זו ומשאית נוספת, ומעסיקה את השכיר ונהג נוסף. העובדים אינם מורשים לקחת את המשאיות לבתיהם. השכיר עובד בחברה כשנתיים וחצי, ופעם בחודש בעת חלוקת המשכורות, מר אמין מסביר לנהגים שעליהם לנהוג כחוק, ומזהיר אותם ביחס לכך. מתוך דאגתו לחברה, מזהיר אפילו שלא לקחת טרמפיסטים ושלא לעצור לאכול בדרך, אלא להחזיק אוכל במקרר שברכב. החברה מעסיקה קצין בטיחות, גם הוא מזהיר את הנהגים.

התובעת התנגדה לבקשה, ציינה את חומרת העבירה שבוצעה ברכב – התרה לבלתי מורשה, שהינו שב"ח, לנהוג ברכב, וכן כי הנושא הועבר לחקירה במישור הפלילי. הרכב נלקח ע"י השכיר ברשות ובידיעה, ולטעמה, לא נעשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה. החברה לא הציגה מסמכים כלשהם ביחס לאזהרה בכתב או הדרכה תקופתית, קצין הבטיחות לא הגיש תצהיר ולא התייצב לחקירה בביהמ"ש, וכך גם השכיר. קיים יסוד סביר להניח שיוגש כתב אישום נגד השכיר, שנוהג משנת 2005 ולחובתו 21 הרשעות קודמות. מלכתחילה נעצרה המשאית בגין ליקוי טכני באורותיה.

דיון והכרעה

עיינתי בחומר החקירה ושוכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת העבירה המיוחסת, בשלב זה, לשכיר, והיא התרה לנהוג למי שאיננו מורשה. לא מצאתי בחומר החקירה אסמכתא להיותו שב"ח, מלבד העובדה שלא היו ברשותו מסמכים מזהים, לצד אמירתו כי הוא תושב חלחול. השכיר, לעומתו, טען כי הנהג הינו בן כפרו. ממילא עבירות הקשורות לשב"ח אינן בתחום סמכותו של בית משפט זה.

עוד עולה מהחומר כי לכאורה הנהג הינו כבן 14 שנים בלבד.

השכיר טען באזני השוטר כי "לא ידעתי שאין לו רשיון נהיגה" – דבריו מהווים ראשית הודייה.

העבירה המיוחסת לשכיר הינה עבירה חמורה, המגלמת מסוכנות רבה מאד כלפי כלל המשתמשים בדרך.

השכיר הורשה לנהיגה בשנת 2005 ומאז צבר לחובתו 21 הרשעות קודמות, ביניהן עבירות של מהירות מופרזת, אי ציות לתמרורים, שימוש בטלפון נייד ועוד.

עברו מחזק את מסוכנותו.

החוק מטיל על בעל רכב אחריות רבה, גם כאשר הוא מעביר את החזקה הפיזית ברכבו לאחר.

בעל החברה טען בתצהירו ובחקירתו כי הוא מזהיר את נהגיו, ובכלל זה את השכיר, כי עליהם לנהוג עפ"י חוק ולא לבצע עבירות כלל. למרות זאת, בתקופת העסקתו הנטענת של השכיר בחברה, ביצע השכיר שתי עבירות לפחות, האחת סטייה מנתיב נסיעה והשנייה נהיגה ברכב שמשקלו עולה על המותר.

לא הוצגו מסמכים המעידים על אזהרת הנהגים בכתב, או על חתימתם על התחייבות כלשהי, לא צורפו תצהירים מטעמם של קצין הבטיחות או השכיר והשניים לא התייצבו לחקירה בביהמ"ש.

משכך, אני סבורה כי החברה לא הוכיחה שהשכיר פעל בניגוד להוראותיה וכי החברה עשתה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה, ומאחר שהרכב נמסר לשכיר בידיעתה ובהסכמתה של התביעה, ולנהג בידיעתו ובהסכמתו של השכיר, הרי שהחברה איננה עונה על תנאי סעיף 57ב(ב) לפקודה.

יחד עם זאת, בהתאם לסעיף 57ב(ג) לפקודה, בהתחשב בזיקה שבין החברה – בעלת הרכב לבין השכיר ולבין הנהג, נוכח הנזק המשמעותי שיש בכך כדי להטיל על בעל הרכב, לצד העובדה שהרכב אוחסן כבר ביום 21.2.13, אני סבורה שניתן לאזן בין כלל האינטרסים תוך קיצור תקופת איסור השימוש, כך שהמשאית מסוג דאף, מ.ר. 50-677-73, תוחזר למבקשת בתום 20 ימים, דהיינו ביום 12.3.13.

המזכירות תעביר החלטה זו לב"כ הצדדים בפקס.

ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ג, 10 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: