מ.א. אבני הנגב בע"מ נ' מחצבת מיתרים בע"מ ואח'

החלטה

1.המבקשים עותרים לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, במידה ותדחה התביעה נגדם, בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט – 1999.

עסקינן בתביעה על סך 600,000 ₪ אשר סכומה הוקטן לצרכי אגרה. לטענת המשיבה, חברה אשר עסקה ביצור ושיווק בלוקים לבנייה, המבקשת ומנהלה סיפקו למשיבה חומרי גלם פגומים, פעולה אשר בסופו של יום הובילה לקריסת עסקיה.

בכתב התביעה נתבעו נזקים בגין הפסקת פעילות המשיבה, נזק למכונות, הרס תבניות ייצור, סחורה פגומה שהוחזרה לנתבעת וסחורה שטרם הושבה לה, והחזר סחורות מלקוחות.

לכתב התביעה צורפו דוחות בדיקה של מכון התקנים לבלוקים שייצרה המשיבה, מראשית שנת 2009 ותעודות משלוח מטעם המשיבה, מסוף שנת 2008, המעידות לכאורה על השבת חומר גלם פגום למבקשת.

2.לטענת המבקשת, לאור לשונו של סעיף 353א לחוק החברות וההלכה הפסוקה, יש לחייב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאותיה. מעבר לחובה הכללית על חברה להפקדה כאמור, מפנים המבקשים לעובדה כי המשיבה נתבעה על ידם בהליך קודם, ת.א. 1294/09, שם העלתה טענות הגנה הדומות לטענות בכתב תביעתה.

בהליך הקודם חוייבה המשיבה בהפקדת 120,000 ₪ כתנאי למתן רשות להתגונן ומשלא הפקידה סכום זה ניתן כנגדה פסק דין. פסק הדין הוגש לביצוע וחובה על המשיבה והמנהל מטעמה, בגינו טרם שילמו דבר, עומד על כ- 940,000 ₪.

לטענת המבקשים, אין חולק כי למשיבה אין יכולת לשלם את הוצאות ההליך במידה ותדחה התביעה ובנוסף סיכויי תביעתה נמוכים.

המבקשים אף טוענים כי המשיבה מושתקת מלהעלות טענותיה נוכח דחייתן בהליך הקודם.

3.המשיבה מאשרת בתגובתה את חוסר יכולתה הכלכלית, אולם לטענתה מצבה הכלכלי נגרם בעטיים של המבקשים ויש לצרף לשיקול זה את זכותם החוקתית לפנות לערכאות ולכן יש להמנע מלחייבה בהפקדת ערובה.

באשר לסיכויי התביעה חוזרת המשיבה על טענות התביעה תוך הפנייה לירידה בהכנסות בשנת 2009 ולעובדה כי גם בהליך הקודם נחסמה דרכה מחמת חוסר יכולת לכלכלית, עובדה ממנה עולה כי לא נשמעו טענותיה ואין לחסום אותה מלפרטן בהליך דנן.

דיון והכרעה

4.לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובאסמכתאות הצדדים עולה כי יש מקום לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות המבקשים.

אסמכתאות המשיבה נשענות על זכות הפנייה לערכאות ויישום הטלת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.

מנגד, נסמכים המבקשים על פסיקת של בית המשפט העליון, במקרים דומים למקרה דנן.

בר"ע 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, קבע כב' השופט א' גרוניס כי הכלל הנגזר מהוראות סעיף 353א לחוק החברות הוא כי חברה התובעת מחוייבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו ניתנת לסתירה אם הוכיחה התובעת כי באפשרותה לשלם הוצאות ההליך או אם נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.

בשיקול השני יובאו בחשבון סיכויי התביעה, האם הבקשה לחיוב בערובה נועדה למנוע תביעה אמיתית של החברה וכן תרומת הנתבע למצבה הכספי של החברה.

ברע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, חידד כב' השופט ח' מלצר, את היחס בין סעיף 353א לחוק החברות לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תוך מתן דגש לזכות הגישה לערכאות ביישום ובקביעת שיעור הערובה בנסיבות כל עניין ועניין.

מהוראות חוק החברות ופרשנותו עולה כי אין חולק כי ההוראות המהותיות ביחס לחיוב החברה בערובה להוצאות מחייבות ככלל הטלת ערובה, אלא אם עמדה החברה בנטל להוכיח כי נסיבות העניין או יכולתה הכלכלית מצדיקות להמנע מהטלת ערובה כאמור. בבחינת החריגים, נעזרים בכלי הדיוני של הטלת החיוב בהוצאות, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, ופרשנותה.

5.ומן הכלל אל הפרט. מקבל אני עמדת המשיבה כי דחיית בקשת הרשות להתגונן, מחמת העדר הפקדה כספית, אינה מהווה השתק פלוגתא או עילה. (ראה רע"א 785/05 בנק הפועלים נ' חזן מומי והאסמכתאות שם).