ש"מ 6033-09-10 מדינת ישראל נ' ס.מ. אבושולדום בע"מ ואח'

1.בהכרעת הדין מיום 3.7.14 הרשעתי את הנאשמת 1 בעבירה של אי העברת סכומים שנוכו – עבירה לפי סעיף 25א(א) ל-25ב(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958. את נאשם 2 הרשעתם בעבירה של אחריות נושא משרה בתאגיד לעבירה 25א(א) ו-25ב(ג) ו-26(ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח -1958.

2.הנאשמת היא חברה שעוסקת בביצוע עבודות תשתיות, הנאשם שימש בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום מנהל הנאשמת. ביום 26.10.09 במסגרת חקירה שנערכה ע"י מפקחי משרד הכלכלה נמצא כי הנאשמת ניכתה בחודשים 2/09 עד 7/09 משכרה של העובדת גב' מיטל יצחק סכומים ולא העבירה אותם למי שלו מיועד הסכום תוך 30 יום מיום הניכוי, הנאשם 2 לא עשה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה.

3.לאחר הקראת הכרעת הדין ביום 3.7.14 ביקש ב"כ הנאשמים לטעון לאי הרשעה לנאשם 2 וביקש להגיש טיעונים לעונש לגבי שני הנאשמים בכתב, כן ביקש להגיש את הטענות לגבי אי ההרשעה עד ליום 13.7.14. בהסכמת ב"כ הצדדים נקבע שב"כ המאשימה יגיש את עמדתו יחד עם טיעונים לעונש עד ליום 23.7.14 וב"כ הנאשמים יגיש טיעונים לעונש עד ליום 30.7.14. באותו מעמד נתתי תוקף של החלטה להסכמת הצדדים באשר למועדים שיגישו טיעוניהם.

4.למרות זאת, ב"כ הנאשמים לא הגיש כל בקשה לגבי הנאשם 2.

ביום 23.7.14 הגיש ב"כ המאשימה הטיעונים לעונש, ביום 31.7.14 קבעתי: "למרות ההחלטה ב"כ הנאשמים לא הגיש טיעונים לעונש. אם הטיעונים לא יוגשו עד ליום 10.8.14 ייחשב הדבר כאילו הנאשמים ויתרו על זכותם לטעון לעונש".

5.עד היום לא הוגשו הטיעונים לעונש מטעם הנאשמים, על כן לאור ההחלטה מיום 31.7.14 אני רואה בנאשמים כמי שוויתרו על זכותם לטעון לעונש.

6.בטיעונם לעונש הדגיש ב"כ המאשימה את חומרת העבירה בה הורשעו הנאשמים שעה שניכו משכרה של עובדת סכומי כסף במשך שישה חודשים ולא העבירו אותם ליעדם. לטענת ב"כ המאשימה מדובר בפגיעה אקטיבית בכיסה של עובדת וסכנת פגיעה בזכויות הפנסיוניות שלה. ב"כ המאישמה התייחס לעובדה שמדובר בעבירה על חוק מגן שנועד להגן על העובד ולשמור על זכויותיו.

7.ב"כ המאשימה ביקש לייחס עונש קנס לכל חודש בו בוצעה העבירה על ידי הנאשמים שכן בכל חודש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום נוכו הסכומים משכרה של העובדת מבלי להעבירם ליעד. לטענת המאשימה מתחם הענישה הראוי בהתאם להוראות תיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 הינו בין 50% ל-75% מהקנס הפלילי המירבי שהוא פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין , כלומר סך של 6,780,000 ₪ ובאשר לנאשם 2 יש לגזור מחצית מקנס זה.

8.על גזר הדין חל תיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. כתב האישום עוסק בהפרתו של חוק מגן – חוק הגנת השכר. חוקי המגן נועדו להגן על העובד ולשמור על זכויותיו ואין להתנות עליהם. על תכליתם של חוקי המגן עמדה סגנית הנשיא השופטת (בדימוס) אלישבע ברק במסגרת דב"ע 3-237/97 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל – רשות השידור (ניתן ביום 28.8.01) – 

"חוקי המגן קובעים זכויות סוציאליות מינימליות לעובדים. החברה האנושית סבורה שזכויות מינימליות אלו הן כוח חיוני לעובדים שאין לאפשר לוותר עליו. יש להגן על העובדים. זהו הנימוק העיקרי לקוגנטיות של חוקי המגן. נימוק נוסף הוא המודעות של משפט העבודה לעמדת המיקוח החלשה של העובד. גישה זו מצאה לה ביסוס במשך כמה עשרות השנים לקיומו של משפט העבודה בישראל. בית הדין לא סטה מגישה זו במשך תקופה ממשוכת וטוב שכך. יש חשיבות לכך שהמערכת המשפטית עמדה על נוקשות זו בתחילת דרכו של משפט העבודה. היה חשוב לבסס עקרונות אלו. כיום ההלכה מבוססת. ההגנה המוחלטת על זכויותיו המינימליות של  העובד היא עובדה קיימת".