"מ 5545/15 מולטי אורי רדה נ' משרד העליה ןהקליטה הרשות לאסירי ציון

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 12.4.2015 (עמ"ן 8716-05-14, השופט מ' סובל). בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על ההחלטה שניתנה בעניינו ביום 13.3.2014 על-ידי ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק התגמולים לאסירי ציון או החוק).

רקע והליכים קודמים

2. מקורו של ההליך שבפני בבקשה שהוגשה ביום 10.7.2010 להכיר במבקש כזכאי לקבלת תגמולים לפי חוק התגמולים לאסירי ציון. חוק זה מקנה זכאות כאמור למי שהיה "במאסר", "במעצר" או "בהגליה" בגין פעילותו הציונית או יהדותו, הכול בהתאם לתנאים המפורטים בחוק. המבקש סבור כי הוא עומד בתנאי החוק, אך טענותיו בעניין זה נדחו.

3. לטענת המבקש, הוא נטל חלק מרכזי בהעלאתם של יוצאי אתיופיה לישראל במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, ועקב פעולותיו הוא נתפס על ידי שלטונות אתיופיה, נחקר ואף הושם במעצר בית. עוד טען המבקש כי כאשר נודע לקרוביו שהשלטונות מעוניינים להביאו לחקירה נוספת הוא "הוגלה" לאדיס אבבה לתקופה ארוכה, במובן זה שנאלץ להימלט מעיר מגוריו ולחיות בעיר זו, הרחק מביתו. ביום 19.4.2012 הודיעה ועדת הרשות לאסירי ציון (להלן: ועדת הרשות) כי היא דוחה את הבקשה מאחר שהמבקש לא היה נתון במאסר או במעצר למשך התקופה הקבועה בחוק התגמולים לאסירי ציון. בהחלטתה לא נדרשה ועדת הרשות באופן ספציפי לטענת ה"הגליה". על החלטה זו ערר המבקש וביום 28.6.2012 דחתה ועדת הערר לפי חוק התגמולים לאסירי ציון (להלן: ועדת הערר) את בקשתו, בקבעה כי היא עושה כן מטעמיה של ועדת הרשות. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי בירושלים התקבל באופן חלקי, במובן זה שטענותיו לפיהן שהה במעצר או במאסר למשך התקופה הדרושה לפי החוק נדחו, אך נקבע כי חרף קשיים שונים העולים מן הבקשה העניין יוחזר לועדת הרשות לצורך בחינתה של טענת ההגליה שהעלה המבקש (עמ"ן 52066-09-12, השופטי' מרזל).

4. ביום 10.11.2013 קיבלה ועדת הרשות החלטה נוספת בעניינו של המבקש ודחתה את בקשתו לאחר שקיימה בה דיון חוזר. הוועדה ציינה בהחלטתה שלא הוטלה כל מגבלה מהותית על יציאתו של המבקש מאדיס אבבה וכן קבעה ש"בריחה אישית" אינה עונה על הגדרתו של המונח "הגליה" בסעיף 1 לחוק התגמולים לאסירי ציון, היינו "הליכה למקום מרוחק מחוץ למקום המגורים הרגיל, בניתוק מהמשפחה, במשטר חיים מיוחד שנכפה על פי צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה".

5. המבקש ערר גם על החלטה נוספת זו. במהלך הדיון שהתקיים בפני ועדת הערר הודה המבקש כי אין בידיו מסמך רשמי לפיו השלטונות באתיופיה אילצו אותו להגיע לאדיס אבבה, אך טען כי המעבר אכן נכפה עליו בשל החשש לחייו באותה עת אם יישאר במקום מגוריו. ביום 13.3.2014 קיבלה ועדת הערר החלטה לפיה היא דוחה את עררו של המבקש. ועדת הערר קבעה, כי בדרך כלל הגליה העומדת בתנאי החוק מתבצעת על פי צו אישי, שמורה על הגלייתו של אותו אדם, תוך ציון מקום הגלות. לעומת זאת, כך נקבע, המבקש לא הציג כל מסמך מעין זה. ועדת הערר הוסיפה כי המבקש הוא שהחליט לנוס לאדיס אבבה, ולא עשה כן על פי צו הגליה כופה, וכי מצב דברים זה אינו מקיים את הגדרת המונח הגליה שאליה כיוון המחוקק.

6. המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי העובדה שאין בידיו "צו הגליה אישי" יסודה בכך שפרקטיקה של מתן צווים מעין אלו לא הייתה נהוגה באתיופיה. כמו כן, המבקש שב וטען כי המעבר למקום המרוחק מביתו היה בבחינת כורח המציאות, בשים לב לסכנת החיים שנשקפה לו בשל פעילותו הציונית.