לשון הרע- אין להפוך כל תת תרבות של ויכוח לאירוע בעל אופי פלילי

השופט מ' פינקלשטיין :

כללי :

1.         אבינועם אורן (להלן: "המערער") הגיש קובלנה פלילית כנגד אברהם סבאג (להלן: "המשיב"), ובה יוחסו למשיב ביצוע עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.         על פי העובדות שצוינו בקובלנה, המשיב הוא נהג מונית, בעל מניות וחבר בחברת "תפוזית-קווי שירות קריות בע"מ" (להלן:"תפוזית" או "החברה"). המערער שימש כמנהלה של "תפוזית" עד ליום 2.11.00.

לפי האישום הראשון בקובלנה, הפיץ המשיב לשון הרע על המערער בכנותו אותו "גנב" וכינויים בעלי משמעות דומה, אשר "אחדים מהם" פורטו. נטען, כי במהלך חודשים פברואר ומאי 2001 כינה המשיב את המערער בכינוי "גנב". עוד נטען, כי בתאריך 23.12.01, במהלך קיום אסיפת חברים של "תפוזית", האשים המשיב את המערער כי הוא גונב כספים מהחברה. כן נאמר, כי במהלך שנת 2001 נשמע המשיב טוען, כי המערער גנב כספים מהחברה בסכומים שונים הנעים בין 300,000 ש"ח ל-1,500,000 ש"ח.

באישום השני נטען, כי בתאריכים 6.12.00, 20.7.01 ו-20.1.02, ובמועדים נוספים במהלך התקופה שבין 2.11.00 ל-20.1.02, איים המשיב על חיי המערער ובני משפחתו. בין היתר כללו האיומים את האמירות: "אני אחתוך לך את הילדים", "אני אלך איתו עד המוות" ו"אני אמצוץ לו את הדם".

3.         ביום 26.12.05 זיכה בית משפט השלום בחדרה (סגן הנשיא סברי מוחסן; קפ 101/02) את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בקובלנה. כנגד זיכוי זה מופנה הערעור שבפנינו.

4.         תיק זה עבר כמה "גלגולים" ונדון בכמה ערכאות. ביום 12.2.02 הוגשה הקובלנה לבית משפט השלום בחדרה. בסיום פרשת התביעה קיבל בימ"ש קמא את טענת המשיב לפיה "אין להשיב לאשמה", ולפיכך זיכה אותו.  המערער ערער לבית משפט זה  (עפ"א  5005/03). בית המשפט (בהרכב השופטים מ. לינדנשטראוס, י. נאמן ו-י. דר) קיבל ביום 8.1.04 את הערעור והורה על החזרת התיק לבית משפט השלום לצורך שמיעת פרשת ההגנה. המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והבקשה נדחתה ביום 31.5.2004 ע"י כב' השופטת מ. נאור (רע"פ 2055/04).  לאור האמור, שמע בית משפט השלום את הראיות מטעם ההגנה, וביום 26.12.05, ניתנה הכרעת הדין נשוא הערעור.

הכרעת הדין של בית משפט קמא :

אישום ראשון - לשון הרע :

5.         סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע" - עובר עבירה פלילית. עבירה זו היא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים בדרך של הגשת קובלנה לבית המשפט (סעיף 8 לחוק). סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "לשון הרע" כ"דבר שפרסומו עלול":

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

6.         בהכרעת הדין, לאחר שציין באופן מפורט את דברי עדי התביעה ועדי ההגנה, הניח בימ"ש קמא למעשה, כי המשיב האשים את המערער בגניבה. הכרעת הדין המזכה מאישום זה הושתתה על שתיים אלה: הקביעה כי לא הוכח היסוד הנסיבתו "לשון הרע", והקביעה כי לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו.

7.         הממצא הראשון הוא הנחתו של בימ"ש קמא, לפיה האשים המשיב את המערער בגניבה. בימ"ש קמא ניסח זאת כך:

למרות הסתירות שהועלו מצאתי כי אין זה בלתי סביר להניח שבסיטואציות שונות אכן האשים הנאשם את הקובל בגניבת כספים וברשלנות לגבי ניהול כספי החברה.

בית המשפט גם מצא, שהתקיים במקרה זה יסוד העבירה הנסיבתי שעניינו הפרסום בפני מספר אנשים.