לרנר נ' מדינת ישראל- שירות בתי הסוהר ואח'

1. לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' הנשיא א' טל), בעת"מ 27903-06-17, מיום 27.2.2018, עד להכרעה בערעור.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2. 2.ביום 11.8.1985, התגייסה המבקשת לשב"ס, ושימשה כעובדת סוציאלית עד ליום 28.9.2012. החל מיום 29.9.2012 ועד למועד פרישתה לגמלאות, שימשה המבקשת כרכזת עבודות שירות במחוז המרכז של שב"ס.

3. במהלך השנים 2016-2014, נערכו למבקשת מספר ראיונות עם גורמי שב"ס, במסגרתם, הודיעו גורמי השב"ס למבקשת כי עומדות בפניה שתי אפשרויות חלופיות: האחת היא לפרוש לגמלאות; והשנייה היא לעבור למחוז הצפון של שב"ס. ביום 6.11.2016, ולאחר שבקשתה להמשיך לכהן בתפקידה הנוכחי במחוז מרכז נדחתה, הודיעה המבקשת כי ברצונה לפרוש מהשירות, הן משום שמיצתה את זכויותיה הכספיות, והן בשל ההכבדה הכרוכה במעבר למחוז צפון. באותו יום, שלחה המשיבה 2 מכתב לשר לביטחון פנים שכותרתו "המלצה לביטול מינוי בכיר", ובהתאם לכך, ביום 2.3.2017, בוטל מינויה של המבקשת כרכזת עבודות שירות במחוז מרכז, החל מיום 1.4.2017.

4. ביום 12.3.2017, חזרה בה המבקשת מהסכמתה לפרוש לגמלאות, והודיעה למפקדיה, כי אין בכוונתה לפרוש מהשירות. ממועד זה ועד ליום 20.5.2017, התנהל דין ודברים בין המבקשת באמצעות בא-כוחה לבין גורמי שב"ס, כאשר ביום 27.3.2017, נשלח למבקשת מכתב שכותרתו "פרישה מטעמי גיל", במסגרתו הודיע מ"מ נציבת בתי הסוהר למבקשת על החלטתו לשחרר את המבקשת מתפקידה בשב"ס "מטעמי גיל", החל מיום 1.12.2017 (להלן: ההחלטה מיום 27.3.2017).

5. ביום 13.6.2017, הגישה המבקשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים נגד המשיבות, בגדרה התבקש בית המשפט להורות על ביטול ההחלטה מיום 27.3.2017, בשל חריגה מסמכות וחוסר סבירות. במסגרת העתירה, נטען כי המשיבה 2 אינה מוסמכת לכפות על המבקש לפרוש מטעמי גיל, מבלי לקבל את הסכמתה; וכי התנהלותן של המשיבות בכל הנוגע למבקשת נגועה בחוסר סבירות והגינות. מנגד, טענו המשיבות, כי דין העתירה להידחות מפאת שיהוי בהגשתה.

6. ביום 16.7.2017, ניתן פסק הדין, מושא הבקשה שלפניי.

           בפתח הדברים, התייחס בית המשפט לעניינים מנהליים לטענת השיהוי שהועלתה על-ידי המשיבות, ולאחר בחינת מכלול הראיות הגיע לכלל מסקנה כי דין הטענה להתקבל. נקבע, בהקשר זה, כי:

"גם אם העותרת [המבקשת] אמרה בכל אחד מהראיונות הנ"ל שאינה מתכוונת לפרוש ולא יוצאת לחופשת פרישה או לחופשה צבורה אלא מצפה משב"ס שימצא לה תפקיד אחר וגם אם אינני מתעלם מהתכתובת בין בא כוחה לגורמי שב"ס לפני ואחרי ההחלטה נושא העתירה, אין בהם כדי להתגבר על טענת השיהוי, כאשר העתירה הוגשה בחלוף למעלה מ-35 יום הקבועים, גם אם מספר ימים לאחר מכן".