לקוח חויב להשיב לבנק כספים שהועברו בטעות לחשבונו

רקע

בפני תביעה כספית בסך 18,275 ש"ח.

בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "התובע") הינו תאגיד בנקאי. דוד דנינו (להלן: " הנתבע") ניהל חשבון בנק אצל התובע. לטענת התובע, הנתבע לא פרע את יתרת החובה אשר נותרה בחשבונו.

הנתבע אף הוא הגיש כתב תביעה נגד התובעת בתביעות קטנות.

לדבריו, משך כספים מחשבון העו"ש שלו לאחר שידע כי החשבון עומד ביתרת זכות. ימים מספר לאחר מכן קיבל הודעה מהתובעת כי העבירה לחשבון פק"מ כסף מחשבון העו"ש, ובכך יצרה למעשה ייתרת חובה בחשבון העו"ש של הנתבע בלי ידיעתו וללא רשותו.

בתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת העידה מנהלת סניף התובעת בו מתנהל חשבונו של הנתבע וכן בנקאית בצוות שירות אח"מ בסניף הנ"ל.

אלו הצהירו כי על חשבונו של הנתבע הוטל עיקול מטעם בית המשפט לענייני משפחה. כמחצית השנה לאחר הטלת העיקול בוצע חידוש הפקדה מהעו"ש של הנתבע לחשבון הפק"מ שלו ביוזמת המחשב אשר מחדש הפק"מ באופן אוטומטי כל שלושה חודשים. כתוצאה מכך הועברו כספים מחשבון העו"ש של הנתבע לחשבון הפק"מ שלו.  הנתבע ניצל הזדמנות זו ומשך מחשבונו בסמוך 9,000 ש"ח ואף ניסה לעשות כך פעמים מספר ללא הצלחה. וכן משך כספים נוספים באמצעות כרטיסי אשראי עד שהעמיד את חשבון העו"ש על חובה בגובה של כ 17,000 ש"ח נכון ליום 8.2.07.

בדיון שנערך בפני בתאריך 20.11.08 העידו העדים מטעם הצדדים.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כקבוע בתקנה 214 ט"ז ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל בחלקה את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע משך כספים מחשבון העו"ש שלו ומשכך הועמד החשבון ביתרת חובה. אולם הנתבע טוען כי הטעות היא של התובע ומשכך אין להשיט עליו החזרת הכסף מחד ושאין להגיד כי אין לחייבו בריביות הכרוכות בה. בעוד התובע טוען כי על הנתבע להחזיר את הכסף בצירוף הריבית ההסכמית, ולכסות את "המינוס" שנוצר, לרבות עמלות וריבית פיגורים.

הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל  השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1004-1005 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2)358, 364).

לעניין שאר הכספים שטוענת התובעת כי משך הנתבע ולעניין הצדקת הריביות אותן מבקשת התובעת הרי אלו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את הטענות מוטל עליה.

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות" (בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589).

התובעת לא הביאה כל הוכחה לגובה אותם הסכומים אותם טוענת היא כי הנתבע משך, וכן, התובעת לא העידה כל פקיד מטעמה לעניין גובה הריביות בגינן דורשת היא את תשלומן. יתירה מזו, גם העדויות שהובאו על ידי הבנק לקו מספר פעמים בחוסר ידיעה  או חוסר זיכרון.

 כך  עדותה של הגב' אתי סומך:

ש.        מתי התקבלו העיקולים אצלכם?

ת         אני לא יודעת. לא זוכרת (עמ' 12, ש' 20).

ש.        הוא משך את הכספים בכלל בחדרה?