לקוח בנק חייב לבדוק את חשבונותיו ביסודיות

1.              החל ב-1.12.1999 היו דירתו של התובע בהוד השרון ותכולתה מבוטחים אצל חברת "כלל" ביטוח בע"מ. מדי שנה היתה פוליסת הביטוח מתחדשת באופן אוטומטי באמצעות הסוכן יוסי דובין.

2.              על הדירה רבצה משכנתה לטובת הנתבע, שהיה מנכה מחשבונו של התובע מדי חודש את הריבית עליה. את דו"ח הניכויים, סיפר התובע, הוא היה מקבל אחת לשנה. כך נמשך הדבר זמן מה עד שהתובע גילה, להפתעתו, אמר, כי הבנק הגדיל את הניכוי ואינו גובה עוד רק את הריבית על המשכנתה אלא גם בעבור ביטוח אותה דירה ותכולתה, שאותם ביטח אצל חברת "כלל".

3.              כאשר פנה לנתבעת להשיב לו את הגביה הנוספת, שנעשתה - לדבריו - בלא שאי פעם אישר לנתבע לעשות זאת - נענה בתשובה שלילית ובגין כך תבע עתה את הנתבע להשיב לו חלק מן הסכום שגבה, בסך
2,959 ש"ח.

4.              הבנק סירב וטעמיו עמו.

5.              טענתו העובדתית של התובע לא היתה שנויה במחלוקת, אלא שלדבריו היה על הנתבע להחזיר לו את עודף הגביה האמור משום שגבייתו יצרה כפל ביטוח לדירה. יתר על כן, כאשר נתגלה לו הדבר פנה למבטחת חברת "כלל" וזו החזירה לו חלק מן הפרמיה ששילם בעת שבפועל היו לו שתי פוליסות ביטוח ודי היה לו באחת.

6.              הבנק הנתבע טען, כתב התובע בכתב התביעה, שמעולם לא קיבל שום הודעה מן התובע או מסוכנו, שדירתו מבוטחת אצל חברת "כלל".

7.              בהמשך טען התובע, כי הביטוח שהנתבע עשה לגבי הדירה לא היה ידוע לו (כתב התביעה נוסח שלא כראוי ללא חלוקה לסעיפים וקשה להתייחס למקומן של הטענות השונות).

8.              מעבר לכך טען התובע, כי ההלוואה שקיבל מן הנתבע במסגרת המשכנתה היתה בסך 66,000 ש"ח ולא היתה ממילא הצדקה לבטח ביטוח מלא של הנכס בשווי של 527,000 ש"ח, דבר שגרם ממילא לפרמיה גבוהה מדי.

9.              חברת "כלל" והסוכן דובין אמרו לו, כשהתעניין, שהפוליסה של "כלל" לא נשלחה לנתבע בדואר רשום ועל כן יתכן שלא הגיעה לידי הנתבע.

10.          כאשר פנה התובע ל"כלל" בעניין כפל הביטוח, הסכימה זו להחזיר לו חלק מן הפרמיה ששילם בסך 2,428 ש"ח וזאת לפנים משורת הדין שכן הוא אישר לה במקור לחדש את הביטוח בתנאים הראשוניים. הנתבע לא הסכים להחזר כזה.

11.          בכתב הגנתו הסביר הנתבע, כי הוא נתן לתובע הלוואה בסך 70,000 ש"ח עוד באפריל 1996. הביטוח על הדירה נעשה בתוקף סעיף 23 (א) (1) לחוזה ההלוואה (שצורף לכתב ההגנה).

12.          בסעיף זה נאמר, כי "הלווה מתחייב בזה לבטח מיד את הנכס ולהחזיקו מבוטח בערכו המלא עד לסילוקה הסופי של ההלוואה."

13.          על פי המשך הסעיף האמור, היה על התובע להמציא לנתבע את פוליסת הביטוח, בתנאים הנקובים שם.

14.          הנתבע לא הכחיש, שהתובע היה רשאי לבטח את הדירה בכל חברת ביטוח שהיא אך היפנה גם לאמור בסעיף 23 (א) (2) לחוזה ההלוואה, שלפיו ידוע לתובע שאם הוא לא יציג לבנק את פוליסת הביטוח שעשה, "יהיה הבנק רשאי (אך לא חייב) להוציא בחברת ביטוח שהבנק יקבע, תוספת פוליסה או פוליסה חדשה, לשלם את הפרמיה בגינה ולחייב את חשבון הבנק בכל תשלום או הוצאה כזו."

15.          להלן היפנה הנתבע את תשומת הלב לאמור בסעיף 23 (א) (3), שלפיו נתן התובע לבנק הסכמה מראש, כי עד לסילוקה הסופי של ההלוואה יהיה הלווה פטור מעריכת ביטוח אם הוא כבר מבוטח.

16.          כלומר סעיף זה הסביר לתובע למעשה ובלשון ברורה, כי אין מקום לביטוח כפל של הדירה וכי אם התובע כבר ביטח את דירתו, אין עליו חובה לבטחו ביטוח נוסף על ידי הנתבע.

17.          עם קבלת ההלוואה חתם התובע (ואשתו) על טופס מצב ביטוחים (נספח ב) וסומן בו הסעיף האומר שהביטוח נעשה באמצעות הבנק. אולם מכיוון שהתובע המציא לבנק פוליסת ביטוח מתאימה (מן הסתם של "כלל") בינואר 1998, הופסקה עריכת פוליסת ביטוח למבנה על ידי חברת הביטוח של הנתבע. בראשית 1999 המציא התובע לנתבע פוליסת ביטוח עדכנית שתוקפה עד נובמבר 1999.

18.          מכאן ואילך, טען הנתבע, לא קיבל עוד שום פוליסות ביטוח מן התובע ועל כן ערך הנתבע בעבור התובע פוליסה באמצעות חברת הביטוח שעמה היה קשור והחל בפברואר 2000 החל לגבות את הפרמיה מחשבונו של התובע בבנק.