לנדמן נ' מדינת ישראל

החלטה

הבקשה נדחית. די והותר סבל הציבור משביתת פרקליטות המדינה.

משחזרו לעבוד, אין הצדקה לדחיות נוספות.

ניתנה והודעה היום כ"ג טבת תשע"א, 30/12/2010 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כבר השופט ע. נהרי), אשר ביום 24.10.10 הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה בקלות ראש ונהיגה בשכרות, כאשר השכרות נובעת ומסתברת מסירובו של המערער להיבדק בדיקת דם ונשיפה, כפי שנדרש לעשות ע"י השוטרים שעצרו אותו בשעות הקטנות של ליל 07.03.08, עת נהג ברח' יבנה בתל-אביב.

בית משפט קמא, בהכרעת דינו, נתן הכרעת דין מפורטת וקבע כי הוא מרשיע את המערער בשכרות על סמך מספר אדנים: הן האדן של סירובו ליתן בדיקת נשיפה, הן בשל העובדה שלא הסכים לבדיקת דם, אשר הוצעה לו ונדרש לה, והן בשל התנהגותו עובר לעיכובו על ידי השוטרים בשטח, כלומר, בדיקת מאפיינים שנערכה לו ואשר, כתוצאה ממנה, כך קבע בית המשפט קמא, עולה שהוא נצפה "מתנדנד בעמידה, מעד בהליכה על קו", לבד מכך שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול, אכל עוגת רום ושתה יין קודם ועוד.

בית משפט קמא, את עיקר הכרעת דינו לעניין שאלת הסירוב, ביסס על העובדה כי מעבר לדבריו של המערער לכך שהוא חולה אסתמה, ולכן יש לו קושי לעבור בדיקת נשיפה, ועל כך שהוא סובל מחשש התעלפות כתוצאה מבדיקת דם, לא הוצגה בפניו כל ראיה.

כאן המקום להבהיר דבר מה: עולה, שבית משפט בהרכב זה, אותו מותב, שמע גם את הדיון בבקשה להארכת פסילה מנהלית. דבר זה, בדרך כלל, לא נהוג, אך במקרה זה, כך קרה בבית משפט קמא, ואין קושי בכך משום שעסקינן בבית משפט מקצועי, אשר בכל עניין דן לגופו ובוודאי העובדה שראה את תיק החקירה ואף את עברו התעבורתי של המערער באותו הליך, לא היה בו כדי להשפיע ולקבע את דעתו בתיק העיקרי.

בתיק זה, יש בפנינו ראייה ממשית לכך, שבית המשפט קמא לא הושפע משני ההליכים שהיו בפניו, כפי שציין בהחלטתו מיום 28.04.08, במסגרת ההחלטה לעניין הפסילה, "נציין, שבאת כוחו של המשיב צירפה אישורים רפואיים, המלמדים על כך שהמשיב סובל מאסתמה, אישור שידוע לגבי המשיב על תופעה על עילפון בעת לקיחת דם ממנו..."

אלא, שאותם מסמכים לא הוגשו על ידי הסנגורית, אשר ייצגה את המערער בתיק העיקרי, אך הוגשו על ידה, כאמור, במסגרת ההליך הקשור בהארכת הפסילה.

עסקינן אפוא בטעות ברורה של סנגוריתו של המערער, במסגרת ההליך בתיק העיקרי, ולכן, לכאורה, אין למערער מה להלין על החלטתו של בית משפט קמא.

יתרה מכך, בכך שבאת כח המערער, בתיק העיקרי, לא אמרה לבית המשפט שהיא מבקשת שיעשה שימוש בתיעוד הרפואי גם לתיק העיקרי במסגרת שמיעת הראיות, לא אפשרה באופן כזה גם לתביעה להתמודד בחקירה נגדית, במידת הצורך, הרי שבאת כוחו הקודמת של המערער, במידת מה, בוודאי לא בכוונה, הניחה מכשול בפני בית משפט, שהיה עיוור לנקודה זו בהליך העיקרי.

אמרתי לכאורה. אמרתי לכאורה וזאת משום שבאת כוחו הקודמת של המערער כן הפנתה את בית המשפט לעובדה זו במסגרת סיכומיה, ולכן, סיכומיה הוגשו בכתב, כמו סיכומי התביעה, ושם, בעמוד השני, בחלק התחתון של העמוד: "הנאשם הציג בפני כבוד בית המשפט..." ושם אמרה לבית משפט קמא והזכירה לו שהוגשו תעודות רפואיות לשני העניינים הרלוונטיים.

משעשתה כך, אמנם לא עמדה בחובתה להציג את הראיות כראוי בפני בית משפט קמא, אבל בית משפט קמא היה צריך לפנות לבאי כח הצדדים ולהתעניין לעניין זה. בית משפט קמא היה צריך שלא ליתן הכרעת דין, אם אף הדבר סוטה מסדר הראיות ומסדר הדין הרגיל, ולאפשר מסמכים כל כך חשובים להכרעה בתיק, שיוצגו במסגרת ההליך.

משלא עשה כן, הרי הכרעת דינו לוקה באופן קשה בהתעלמות מראיות אפשריות, אשר היה צריך לבחון אותן.

כאמור, בית משפט קמא לא הכריע את הדין רק על סמך שאלת הסירוב, אלא גם על סמך מאפיינים של שכרות, אותם דלה מעדותה של עדת התביעה העיקרית בתיק, העדה לילך לוי.

בית משפט קמא, בצטטו מפיה, אכן קבע שהמערער "נצפה מתנדנד בעמידה..." ועוד כמפורט בעמ' 9 סיפא להכרעת הדין.

אלא, שהעדה לילך לוי לא הייתה עדת ראייה יחידה בבדיקת המאפיינים. שוטר אחר, למשל, בניגוד למה שהיא אמרה, אמר שלא הריח אלכוהול מפיו של המערער. שוטר שלישי כלל לא זכר עובדה זו.

בית משפט קמא לא נדרש לאותן סתירות מהותיות בין גרסאות עדי התביעה, ולכן, גם אדן זה לבסיס הכרעת דין איננו עומד, והתוצאה הנראית היא שהחוק מחמת הספק הסביר, זכאי נאשם וכך הנני קובע.