לנגה נ' דלפסי

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך 431,055 ₪, אשר לטענתו מהווים שכר טרחה מוסכם לו זכאי התובע בהתאם להסכם שכ"ט עליו חתם ביום 27/10/10 עם מיופה כוחה של הנתבעת בישראל, מר ז'אן כהן (להלן: "מר כהן").

אליבא דתובע, מר כהן פנה אליו בבקשה כי יגיש בשם הנתבעת תביעה כנגד צדדי ג' שלוו מהנתבעת 250,000 יורו. מר כהן הציג בפני התובע יפוי כח עליו חתומה הנתבעת, המסמיך את מר כהן לטפל ולפעול בשמה ומטעמה בענייניה הפיננסים בארץ, לרבות בהגשת תביעות משפטיות. בהתאם למוסכם, התובע הגיש כנגד צדדי ג' תביעה ופעל להגשת בקשות להטלת עיקולים זמניים, לרבות בהגשת ערעור על החלטת רשם בית המשפט והטלת עיקול על נכס השייך לצד ג' לטובת הנתבעת. בעקבות האמור ניהל התובע מו"מ ארוך בשם הנתבעת עד להשגת פשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ובמסגרתה חויבו צדדי ג' לשלם לנתבעת 1,105,568 ₪ (מלוא סכום התביעה), אלא אם ישלמו הנתבעים את סכום הפשרה (770,000 ₪). מכאן, לטענת התובע, בזכות עמלו, טרחתו ויכולותיו, זכתה הנתבעת בפרק זמן קצר יחסית, בפסק דין המזכה אותה בקבלת סכומי כסף נכבדים.
לאחר שצדדי ג' לא שילמו את המתחייב מכח הסדר הפשרה, נקט התובע בהליכי גביה במסגרת רשות האכיפה והגביה (לשכת ההוצאה לפועל).

ביום 12/02/12 נשלח לתובע מכתבו של עו"ד גיצלטר, אשר טען לייצוג הנתבעת ודרש לקבל שורה של מסמכים, ללא כל הסבר או נימוק. מר כהן טען בפני התובע, כי לא ידוע לו על ביטול ייפוי הכח שניתן לו ע"י הנתבעת. בהינתן וכמפורט במכתב, משרד התובע "ימשיך לטפל בגביית החוב ללא כל שינוי, עד להודעה חדשה", יש בכך ובמפורט בתצהירה הראשון של הנתבעת, לטענת התובע, משום אישור השליחות וההתקשרות בדיעבד.
במכתב נוסף שנכתב ע"י עו"ד גיצלטר מיום 17/04/12, נטען כי יפוי הכח שניתן למר כהן, בוטל. בתאריך 11/05/12 שלח התובע לנתבעת, באמצעות עו"ד גיצלטר, מכתב בדרישה לתשלום שכרו.

בבקשת רשות להתגונן שהוגשה ע"י הנתבעת נטען, כי הנתבעת אינה לקוחה של התובע. מר כהן הוא שחתם על הסכם שכה"ט מבלי לשאול או להתייעץ עמה. לטענתה, יפוי הכח שניתן למר כהן בוטל והינו חסר תוקף משפטי. ההסכם עליו חתם מר כהן הינו הסכם המשולל הגיון מסחרי, לפיו נדרשת הנתבעת לשלם כ- 40% מסכום התביעה, מבלי שהתובע גבה ולו שקל אחד ע"ח החוב. בנוסף, התובע נקט בפעולות מינימאליות בלבד, מבלי שהתקיימו דיונים ממשיים.

כנטען בתצהיר המבקשת, הסכימה כי התובע ימשיך לייצגה על מנת לגבות את סכום החוב. ככל שנוצרו יחסי עו"ד-לקוח בינה לבין התובע, הרי שבכך שהתובע סרב להעביר לידיה את מסמכי התביעה, הפר הוא את האמון שניתן בו ופנה, מאחורי גבה, למי שהינו לכאורה מיופה כוחה, ללא הסכמתה ואישורה, תוך הפרת חובותיו כב"כ, בהתנהגות שאינה הולמת עו"ד ותוך הפרת חובת הסודיות המקצועית. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובע פעל באופן רשלני ולא מקצועי, בהגיעו להסכם פשרה מופחת שלא מומש ואיפשר לנתבעים להבריח רכושם ובפועל, לא גבה ולו שקל אחד על חשבון החוב.

בטרם נערך דיון בבקשה, הגישה המבקשת (באמצעות ב"כ אחרים), בקשה לתיקון בקשתה למתן רשות להתגונן, בהוספת טענות עובדתיות ומשפטיות, אשר לטענתה לא קיבלו ביטוי בבקשה המקורית. לטענתה, בהיותה עולה חדשה יוצאת צרפת, אשר שפת אמה צרפתית, נאלצה להחליף את הייצוג לנוכח קשיי תקשורת עם עוה"ד. כנטען, אין היא קוראת עברית כלל ובפועל, הניחה כי התצהיר שנערך בשמה הקיף את כלל טענותיה, אך התברר כי התצהיר לוקה בחסר. בתצהיר המשלים שהגישה נטען, כי יפוי הכח שניתן למר כהן הוא בלתי חוקי בעליל, הוא הוצא ממנה בטענות כחש ומרמה ונעשה בו שימוש מפר. הנתבעת הפנתה לסעיף 5.11 ליפוי הכח המעיד, לטענתה, על שלא הסמיכה את מר כהן לייפות כוחו של אחר. כנטען בתצהיר, מר כהן הונה את הנתבעת, אשר נפלה קורבן לאדם שהבטיח לפעול בכספה למענה ולטובתה, בנאמנות וביושר. לטענת הנתבעת, בדיעבד התברר לה כי המדובר בנוכל, אשר עשק אותה, ניצל לרעה את יפוי הכח והעלים את כל כספה.

כמו כן, לגישת הנתבעת, מאחר שיפויי הכח נחתם בצרפת ונועד להיות מופעל בצרפת, הרי שאינו קביל בישראל ומכאן, שהתובע לא קנה סמכות לייצגה ולפעול בשמה. הנתבעת סומכת ידיה על הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות, בהינתן ועסקינן בתעודת חוץ אשר לא הוכחה בהתאם להוראות הדין, כדבריה.

בסיכומי המבקשת נטען, כי התביעה נעדרת בסיס גם לנוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, הקובע, כי השליחות לא תחול על הליכים בפני בית משפט, באין הרשאה מפורשת וברורה לכך, הרשאה שאינה מצויה ביפוי הכח. הנתבעת הפנתה לפסיקה ולפיה, את היקף ההרשאה יש לפרש לפי אומד דעתו של השולח, תוך העדפת האינטרס שלו על פני עניינו של הצד השלישי.

לטענתה, בהינתן ואין בידי התובע הסכם החתום ע"י המבקשת או התחייבותה לתשלום שכרו, אין התביעה ראויה להתברר כתביעה בסדר דין מקוצר. כנטען בסיכומי הנתבעת, התובע לא היה בא כוחה, כי אם בא-כוחו של מר כהן. האמור מתווסף, לטענת המבקשת, לזכות הגישה לערכאות המצדיקה מתן רשות להתגונן בלתי מותנית.

הבקשה נקבעה לדיון והנתבעת נחקרה על תצהיריה. לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי די שהנתבעת תראה כי קיימת בבקשתה הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על מנת שתינתן בידה רשות להתגונן.
בע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, סיכמה כב' השופטת ארבל את מטרתו של ההליך בקובעה:

"מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675 (להלן: זוסמן)). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.04) (להלן: עניין אלפי); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721). הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (עניין אלפי) (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400)" (פורסם בנבו ביום 01/05/06).

כאמור, בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש ובית המשפט יטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית, אפילו אם המדובר בהגנה דחוקה (ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ, פ"ד לט (1), 511, 518; ע"א 153/66, בית וגן הרצליה בע"מ נ' בנק הפועל המזרחי, פ"ד כ(3) 515, 518). בשלב הדיון בבקשה אין בית המשפט צריך להשתכנע שהטענות בתצהיר נכונות הן, אלא עליו לצאת מנקודת ההנחה שיש אמת בדברי המבקש (ע"א 544/81, 604 מנחם קיהל בע"מ נ. סוכנות מכוניות לים תיכון בע"מ, פ"ד ל"ו(3) 518, 521; ע"א 575/76, עזבון יעקב דוביצקי נ. אהרון דוביצקי, פ"ד ל"א(3), 197, 201).