למשרד החינוך אין אחריות שילוחית למעשיהם של מורים בטיול במסגרת בלתי פורמאלית.

השופטת ש. דברת - ס.נשיא:

1.                1.                המשיב יליד 10.5.80, עת היה תלמיד כיתה ח' בביה"ס "אלראזי" שברהט (להלן: " ביה"ס"), נטל חלק בחוגי העשרה במסגרת פרויקט שאורגן ע"י עיריית רהט והעמותה לפיתוח רהט (להלן: "הפרויקט"). הפרויקט התקיים בין כתלי ביה"ס ע"י מנהל ביה"ס וחלק מהמורים בהתנדבות.

במהלך טיול שנערך ביום 28.12.93 במסגרת הפרויקט בחופשת החורף של ביה"ס, יצאו כ-40 ילדים שהשתתפו בפרויקט יחד עם 4 ממורי ביה"ס, לפעילות בחיק הטבע מחוץ לכתלי ביה"ס, בחורשה שבמרחק 500 מ"ר מביה"ס. במהלך הטיול פרצה קטטה בין תלמידי הפרויקט לאחרים שהגיעו למקום ולא היו חלק מהפרויקט. הקטטה התפתחה לכדי ידוי אבנים בין הילדים, כאשר אחת האבנים שנזרקה ע"י תלמיד הפרויקט פגעה במשיב וגרמה לחבלה בראשו (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה נגד מדינת ישראל- משרד החינוך והתרבות, עיריית רהט ואוניברסיטת בן גוריון. התביעה כנגד אוניברסיטת בן גוריון נדחתה ואילו משרד החינוך והתרבות חויב בתשלום נזקיו של המשיב בשיעור של 65% ועיריית רהט בשיעור של 35%. מכאן הערעור המתייחס הן לשאלת החבות והן לשאלת הנזק.

פסה"ד של בימ"ש השלום

2.                2.                ביהמ"ש קבע כי "אין מחלוקת כי הפרויקט במסגרתו נערך הטיול אורגן על ידי עיריית רהט, שיזמה אותו והפעילה אותו" (סעיף 31 לפסה"ד) עם זאת מי שהיו אחראים בפועל לפרויקט והפעילו אותו הם מנהל ביה"ס ומוריו. במסגרת תפקידם בהיבט הנורמטיבי מושגי קיימת חובת זהירות של המנהל ומוריו כלפי התלמידים שיצאו לטיול. בהיות המנהל ומורי ביה"ס עובדי משרד החינוך ומקבלים את משכורתם ממשרד החינוך ומשהפעילות נעשתה בין כותלי ביה"ס, נקבע כי משרד החינוך אחראי באחריות שילוחית למעשי המנהל והמורים. אחריות זו אינה מתבטלת מקום בו התרשל המנהל או לא קיים חובותיו כלפי משרד החינוך, בכך שלא דיווח לו על הפעילות. לא מדובר באירוע חד פעמי כי אם בפרויקט שנמשך מספר חודשים. אף אם התקיים בחופשת סמסטר, עדיין ממשיכים המורים והמנהל לקבל משכורתם גם בזמן החופשה ממשרד החינוך, על כן משרד החינוך אחראי למעשיהם. גם באחריותה של עיריית רהט למקרה אין כדי לגרוע או לשלול את אחריותו של משרד החינוך (סעיפים 30-37 לפסה"ד). לפיכך נקבעה אחריותו של משרד החינוך למעשיהם של המנהל ומורי ביה"ס (סעיף 44 לפסה"ד).

יחד עם משרד החינוך נושאת באחריות גם עיריית רהט בהיותה אחראית על קיום ביה"ס בתחומה. מתוקף סמכותה הפעילה בתוך ביה"ס את פרויקט העשרה שיזמה, והיתה מעורבת בתהליך התגבשות הפרויקט עד להוצאתו לאור יחד עם העמותה לפיתוח רהט וניהלה מעקב אחר הפרויקט במהלך השנה. העירייה אישרה את השימוש במבנה ביה"ס אשר בבעלותה ומימנה את הציוד וההסעות במסגרת פרויקט זה. העיריה אף יסדה את העמותה לפיתוח רהט על מנת שתקבל כספי התרומות למימון הפרויקט מקרן מוריה ותעביר אותן לעירייה. העמותה לא היתה קמה לו קרן מוריה היתה מסכימה להעביר הכספים ישירות לעירייה. לפיכך, קבע ביהמ"ש כי התנהלות העירייה בהפעילה את הפרויקט במסגרתו העסיקה את מורי ביה"ס, גם אם לא שילמה את שכרם, מקימה חובת זהירות כלפי המשיב בהיבט המושגי (סע' 50-54 לפסה"ד).

3.                3.                חובת הזהירות הקונקרטית של המערערות, נגזרת מתוך בחינת הציפיות הטכנית- האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק. נקבע כי השאלה אם הופרה חובת הזהירות והאם נעשה די למניעת התאונה, קשורה בפיקוח הנדרש מהמורים המלווים בטיול. ביהמ"ש קבע כי אין ספק שמידת השגחתם ופיקוחם של המורים במסגרת הטיול אמורה להיות גבוהה יותר, שכן מדובר בטיול מחוץ לכתלי ביה"ס עם מספר רב של תלמידים, והיה על המנהל והמורים המופקדים על הטיול להבטיח כי בעת השהות בחוץ יהיו אנשים מבוגרים בצמוד לתלמידים. עם זאת, נקבע עובדתית כי הקטטה בין התלמידים ארעה בעת ששלושה מן המורים המלווים את הטיול עסקו בהכנת ארוחת הצהריים, במרחק של כ-50-100 מטר מהתלמידים. לא ברור מה עשה המורה הרביעי, אך גם הוא לא היה ליד התלמידים שכן לו היה לידם ודאי היה מנסה למנוע התגרה. המדובר בתלמידים בני 13-14, ולכן היתה חובה לקיים השגחה צמודה יותר של מורה אחד לפחות שישהה בסמוך לתלמידים ולא יהיה עסוק בהכנת המזון, דבר שהיה בו כדי להרתיע מפני מעשים חריגים ותוצאות הרות אסון. אמנם לא ניתן היה לצפות את זריקת האבנים שהיתה ספונטנית והתרחשה מספר דקות, אך קדמה לה תגרה שנמשכה כ-15 דקות, ודי היה בהפסקתה כדי למנוע את זריקת האבנים ובהמשכה את הפגיעה במשיב. לפיכך, קבע בימ"ש כי היתה התרשלות של המורים המלווים, בכך שלא נקטו בכל האמצעים למניעת התאונה למרות שניתן היה למנעה, וכי קיים קשר סיבתי בין רשלנות המורים לקרות הנזק. נוכח האמור קבע ביהמ"ש כי על המערערות מוטלת האחריות למעשי המורים כמעסיקות ואחראיות לארגונו וניהולו של הפרויקט.

באשר לנכותו הרפואית והתפקודית של המשיב, קבע ביהמ"ש, בהסתמך על עדותה של המומחית שמינה, פרופסור עדנה קוט, כי נכותו הרפואית המשוקללת של המשיב היא בשיעור 23.5% עקב פגיעה מוחית, והן בשל חסר עצם בגולגולת הגורם לרגישות, כאבים והגבלת פעילות. בהסתמך על קביעה זו, אשר מנעה ותמנע מהמשיב בעתיד למצות את כישוריו, העמיד ביהמ"ש את נכותו התפקודית של המשיב על שיעור של 30%.

עיקרי ערעור משרד החינוך

4.                4.                לא היה מקום להטיל את עיקר האחריות לתאונה על משרד החינוך, שכן הוכח כי הוא לא יזם, לא מימן, לא פיקח וכלל לא ידע או היה צריך לדעת דבר הפרויקט, אשר כולו היה ביוזמת עיריית רהט והעמותה לקידום רהט ובפיקוח אוניברסיטת בן- גוריון. על אף קביעתו העובדתית של ביהמ"ש כי משרד החינוך לא ידע על הפרויקט ולא פיקח עליו, קבע ביהמ"ש כי מנהל ביה"ס, כעובד משרד החינוך, צריך היה ליידע את משרד החינוך בדבר קיומה של הפעילות הלא פורמלית מעבר לשעות הלימודים ואז יכול היה משרד החינוך לפקח על הפעילות ולהציב תנאים ליציאה לטיול. מסקנה משפטית זו של ביהמ"ש נוגדת את קביעותיו העובדתיות, והינה שגויה. אין קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין אי ההודעה למשרד החינוך בדבר הפעילות המבוצעת בין כותלי ביה"ס לבין פגיעתו של המשיב. לא היה בדיווח כדי למנוע את התאונה אשר נבעה מאירוע פתאומי שנמשך שניות בודדות ואף המשיב לא שם לב אליו אלא לאחר שנפגע. הדיווח למשרד החינוך צריך היה להיעשות על ידי העירייה ו/או העמותה ו/או האוניברסיטה.

לחילופין, שגה ביהמ"ש בחלוקת האחריות בין המערערות, משקבע כי אחריות העירייה פחותה מאחריותו של משרד החינוך, שכן העירייה עצמה ו/או באמצעות העמותה, היא שיזמה את הפרויקט, פנתה לגורמים שישתתפו בו, פיקחה על המורים בפרויקט, הקציבה לפרויקט את מבנה ביה"ס ותקציבים, על כן צריכה היא לשאת במירב האחריות אם לא בכולה וזאת עפ"י קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש.

בנוסף, טעה בימ"ש משקבע העדר אחריות והעדר "אשם" של אוניברסיטת בן-גוריון, שכן הוכח כי פרופ' אסמעיל אבו סעד, נציג האוניברסיטה, היה שותף ביוזמה להקמת הפרויקט, השתתף בפגישות להקמתו ואף פיקח על הפרויקט בעצמו.

5.                5.                בשאלת הנזק - טעה ביהמ"ש בקובעו כי נכותו התפקודית של המשיב עומדת על 30%, שכן נכותו הרפואית, היא בשיעור של 23.5%, מהם 10% בגין שקע ברקה, שמשמעותו קוסמטית בלבד ללא כל היבט תפקודי. עוד שגה בפסיקת הוצאות נסיעה למשיב מבלי שצורפו לכך קבלות.

עיקרי ערעור עיריית רהט

6.                6.                העירייה לא היתה מעורבת בפרויקט כלל ועיקר על כן נפלה שגגה מלפני ביהמ"ש בהטילו על הרשות האחריות בשל מחדלי המורים ובחלוקת האחריות בין המערערות. היה על ביהמ"ש להטיל אחריות גם על אוניברסיטת בן גוריון, אשר היתה יוזמת הפרויקט, שותפה בהקמתו ו/או בתכניו ופיקחה עליו.

בנוסף טעה בימ"ש בהטילו על המערערת אחריות למעשיה ו/או מחדליה של העמותה לקידום רהט, ובהתייחסו לעמותה ולעירייה כגוף אחד, על אף שהעמותה הינה גוף משפטי נפרד ואישיות משפטית נפרדת ובקובעו כי העירייה מימנה את הפרויקט, בעוד המימון התקבל מקרן מוריה דרך העמותה.

המערערת, כרשות מקומית האמונה על מוסדות החינוך בתחומה, לא נשאה באחריות לפרויקט, לא העסיקה את מנהל ביה"ס ומוריו או שילמה את שכרם, על כן מעשיהם או מחדליהם מחייבים את משרד החינוך בלבד.

7.                7.                באשר לנזק - שגה ביהמ"ש בהעדיפו את קביעותיה של פרופ' קוט על פני המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, אשר הסכימו כי נכותו הנוירולוגית של המשיב היא בשיעור של 10%. היה על ביהמ"ש לקבל קביעה זו תחת קביעתה של פרופ' קוט שקבעה נכות בשיעור של 15%. באשר לחסר בגולגולת - מומחי הצדדים מדדו חסר בשטח 3-4 סמ"ר, בעוד פרופ' קוט מדדה חסר של 9 סמ"ר. ביהמ"ש לא אישר בדיקה חוזרת לפרופ' קוט, אך קבע שרירותית כי החסר הינו בשטח 4 סמ"ר. לו היה קובע ביהמ"ש חסר של 3 סמ"ר כקביעת ד"ר ברנד, היתה הנכות בשיעור של 5%. לא היה מקום להעמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 30%, שעה שנכותו הרפואית הינה בשיעור של 23.5%, כולל החסר בגולגולת, כשפרופ' קוט ציינה כי החסר איננו תפקודי.