למברגר נ' מזרחי

פסק דין

הצדדים ועיקרי הטענות

התובע הגיש תביעה לתשלום סך של 25,108 ₪, בגין תאונת דרכים לה אחראי, לטענתו, הנתבע. התובע עותר לחייב את הנתבע בתשלום סך של 10,272 ₪, עלות הנזק אשר נגרם לאופנוע, סך של 950 ₪, שכר טרחת השמאי, הוצאות וטרחה אותם העריך בלמעלה מחמישה ימי עבודה (1,570 ₪ עבור כל יום עבודה), עוגמת נפש בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, ועוגמת נפש שהינה תוצאה של ביטול חופשה שנתית, אותה העמיד על סך של 4,000 ₪.

מטענות הצדדים עולה כי התובע רכב על קטנוע, בדרך יפו, עקף רכב גדול אשר נסע באיטיות לפניו, תוך שחצה קו הפרדה מקווקו, וביצע את העקיפה במסלול הנסיעה הנגדי, המיועד לתחבורה ציבורית.

באותה עת הגיע הנתבע במונית, מרח' פינס מימין לשמאל, כיוון נסיעת התובע, על מנת לפנות שמאלה, לנתיב התחבורה הציבורית, ופגע עם חזית רכבו בצד ימין של התובע. בכיוון נסיעתו של הנתבע, ברח' פינס, מוצב תמרור המורה לתת זכות קדימה בהתאם לת' 64 (ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות").

לטענת התובע, בעת שנסע ברח' יפו, ועקף את הרכב שהיה לפניו, לא יכול היה לדעת כי התקרב הוא לצומת, ולא יכול היה לצפות כי הנתבע יגיע מצד ימין.

לדברי הנתבע, ביקש הוא לפנות שמאלה. הרכב, אשר נסע לפני הקטנוע, עצר, על מנת לאפשר לו לבצע את הפניה. הנתבע, אשר לא ציפה כי הקטנוע יעקוף בצומת ויכנס לצומת במסלול הנסיעה הנגדי, החל לבצע את הפניה שמאלה ופגע ברכב התובע.

לטענת הנתבע, האחריות לתאונה רובצת במלואה על התובע, אשר עקף בצומת בניגוד לת' 47 (ה) (4) לתקנות.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות, בתמונות, אשר הוצגו לעיוני ובתרשים, אשר צורף על ידי התובע לכתב התביעה, הגעתי למסקנה כי שני הנהגים אחראים לתאונה, כאשר במירב האחריות (75%) נושא דווקא התובע.

התובע ביצע עקיפה בצומת, בניגוד לתקנה 47 (ה) (4) לתקנות, לפיה – " נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים באחד מאלה:

(4) הוא עובר בתוך צומת, או אינו משלים את העקיפה לפני הגיעו לצומת;

הנתבע נכנס לצומת, בניגוד לתמרור, אם כי לדבריו, אפשר לו הנהג, אשר נסע לפני התובע, לעשות כן. תקנה 64 ג' קובעת כי "נוהג רכב המתקרב בכביש לצומת או להתמזגות כבישים שלפניהם מוצב תמרור המציין מתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, יאט ובמקרה הצורך יעצור את רכבו כדי לתת זכות קדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת או להתמזגות הכבישים מכביש אחר".

מקובלת עלי טענת הנתבע, לפיה אפשר לו נהג הרכב, אשר נסע לפני הקטנוע, לבצע את הפניה שמאלה, והוא לא צפה כי התובע יבצע עקיפה בצומת, בנסיעה במסלול הנסיעה הנגדית, עם זאת היה עליו לעשות כן בזהירות.

אינני מקבלת טענת התובע, לפיה לא ידע ולא יכול היה לדעת כי צומת לפניו. תקנה 47 (ד) לתקנות קובעת כי "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא". מכאן, שבהעדר שדה ראיה פתוח קדימה, לא רשאי היה התובע לסטות מנתיבו לצורך עקיפה.

בנסיבות בהן ביצע התובע עקיפה, כשהוא עובר בתוך צומת, בעת שהדרך לא הייתה פנויה במרחק מספיק, כדי לאפשר לו ביצוע העקיפה בבטיחות, אני סבורה, כאמור, כי עיקר האחריות לתאונה מוטלת עליו. עם זאת מצאתי כי יש להטיל אשם תורם בשיעור של 25% על הנתבע, אשר נכנס לצומת בניגוד לתמרור. אף אם איפשר לו רכב לחצות את הצומת, היה עליו לחלוף על פני הרכב בזהירות רבה, להאט, ובמידת הצורך אף לעצור, תוך הסתכלות ימינה ושמאלה, ולודא שאין רכב אחר מתקרב אל הצומת, על מנת שלא לפגוע בתובע.

באשר לנזק – נזקיו המוכחים של התובע עומדים על סך של 11,222 ₪. נזקיו הבלתי ממוניים של התובע לא הוכחו לפני, ואני מעמידה אותם, על דרך האומדן, על הסך של 300 ₪. בגין נזקי הגוף, רשאי התובע לפנות לחברת ביטוח החובה. הוצאותיו של התובע, לצורך הכנת כתב התביעה, אף הן לא הוכחו לפני, וממילא, נוכח הקביעה, לפיה עליו אחריות בשיעור של 75% לתאונה, לא מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי בגין רכיב זה.

סוף דבר, ישלם הנתבע לתובע סך של 2,881 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות, לא מצאתי לחייב בהוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום.