ללוש נ' בהריר

פסק דין

בפני תביעה קטנה לתשלום נזקי רכוש, אשר נגרמו לרכבו של התובע, בעקבות תאונת דרכים מיום 8.7.13. תאונת הדרכים התרחשה בשעה 20:15 או בסמוך לכך, ברחוב רש"י 16 ברמת-גן (להלן: "התאונה"). בתאונה היו מעורבים רכבו של התובע, שהיה נהוג בידי התובע (להלן: "התובע "), ורכבו של הנתבע, בו נהג הנתבע (להלן: "הנתבע").

בהתאם לטענות התובע, כפי שפורטו בכתב התביעה וכפי שהועלו בדיון, התאונה התרחשה עת נסע ברחוב רש"י ברמת גן שהינו רחוב חד סטרי, בעל נתיב תנועה אחד. התובע הבחין כי רכב הנתבע עומד בצידו השמאלי של הכביש, כאשר אורות הבלם של הרכב דלקו. לפתע, החל רכב הנתבע לנסוע לאחור, ללא מכוון, על מנת להחנות בחניה מקבילה לכביש, כאשר גלגלי הרכב מופנים שמאלה. התובע צפר לנתבע, אך זה האחרון לא שם לב, ופגע ברכב התובע בחלק השמאלי קדמי. התובע פנה לשמאי מטעמו, מר אילן בן ארצי, אשר העריך את הנזק לרכב בסך של 2,634 ₪, לפני מע"מ. התובע הוסיף והעיד כי הרכב נמכר כמה חודשים לאחר התאונה, ללא תיקון הנזק, למעט החלפת צמיג קדמי שמאלי.

הנתבע מצידו טוען, כי ניסה להחנות את רכבו במקום חנייה מסודר בצמוד לכניסת הבניין ברחוב רש"י 16 ברמת-גן. לדבריו, עם התקרבותו למקום החנייה הנ"ל, עצר את רכבו, ווידא בשלוש המראות כי נתיב התנועה סביבו פתוח ולא מסכן איש, אותת לשמאל, ותוך כדי מבט לאחור החל לנסוע אחורנית באיטיות רבה לתוך החנייה. הנתבע טוען, כי תוך כדי נסיעה איטית ברוורס, וללא כל התראה מוקדמת, ניסה התובע, שהיה מאחורי הנתבע, לעקוף את רכב הנתבע מימין, במקום בו יש רק נתיב תנועה אחד. רכבו של התובע פגע ברכב הנתבע בצידו הימני קדמי של הפגוש. הנתבע מבהיר, כי תוך כדי ניסיון החנייה, אף רכב לא ניסה לעקוף אותו, אלא רק רכב התובע. הנתבע מטעים כי אסור לעקוף מצד ימין, קל וחומר כאשר מדובר בכביש בעל נתיב תנועה אחד.

בפתח הדברים אציין, כי לתאונה לא היו עדי ראיה.

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט ובכלל זה תמונות רכב התובע, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל, בחלקה, ויש לחלק את האחריות לתאונה באופן שווה לשני הצדדים המעורבים.

ראשית, תקנה 47 לתקנות התעבורה התשכ"א-1971 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת במפורש כי אין לבצע עקיפה, אלא מצד שמאל, למעט החריגים המפורטים בתקנות משנה (ב) שאינם חלים במקרה שלפנינו. במקרה הנדון נוכחתי לדעת, שהתובע הבחין בנתבע מבעוד מועד – התובע ראה שהנתבע עומד – והבחין שיש מפרץ חניה במקום. במצב דברים כזה היה על התובע להניח שהנתבע מחפש חניה ולפיכך היה עליו לעצור את רכבו לחלוטין ולא להסתפק בהאטת מהירות הנסיעה ובצפירה לנתבע. דבר זה מתבקש הן לאור הוראות תקנות התעבורה והן לאור העובדה שנהג בכביש אינו מצפה שרכב כלשהו יבקש לחלוף בצידו הימני. כמו כן, התאונה אירעה בשעות הלילה ובמקום הייתה תאורה מצומצמת, דבר אשר חייב את התובע לנהוג במשנה זהירות. מכאן האשם התורם של התובע בשיעור 50% לתאונה.

שנית, אני סבורה כי גם נהיגתו של הנתבע תרמה לקרות התאונה. לא שוכנעתי כי הנתבע וידא שדרכו פנויה בטרם החל בביצוע החניה לאחור. גם אם התובע ביצע עבירת תנועה, וכך קבעתי, עדיין אין בכך כדי לבטל את אחריותו של הנתבע ועל נהג לוודא שדרכו פנויה בטרם ביצוע חנייה לאחור.

ברור שנוהג רכב אינו יוצא ידי חובה על ידי איתות בלבד, שכן נהג זהיר המבחין ברכב אחר הנוסע בכביש חייב עדיין לבדוק – לאחר מתן האיתות - אם ביצוע החנייה אפשרי מבלי לגרום להפרעה או לחסימת משתמשים האחרים בדרך. בנדון זה קובעת תקנה 71(1) לתקנות התעבורה כדלקמן:

"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן –

(1) שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה".

מסקנתי היא, על כן, כי ביצוע עקיפה מצד ימין על ידי התובע ואי וידוא שהדרך פנויה מצד הנתבע - הולידו את התאונה - באופן שהן התובע והן הנתבע אחראים לה. משכך, על התובע והנתבע לשאת בנזק לרכב התובע, בחלקים שווים.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר הפחתת אחוזי האשם התורם אשר נקבעו לעיל, התוצאה היא כי הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 1,565 ₪ (מחצית הנזק לרכב בחוות הדעת ללא מע"מ ומחצית עלות חוות דעת השמאי, כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסך של 200 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ד, 03 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: