ללוש ואח' נ' עירית עכו ואח'

פסק דין סופי

הצדדים הגיעו להסכמה לפיה, הנתבעת (עיריית עכו) תשלם לתובע סך כולל של 35,000 ₪ וכי ההודעה נגד ההורים, תידחה ללא צו להוצאות והצדדים יטענו ביחס להודעות צד ג', ד' ו-ה' שהוגשו בתיק זה.

העובדות בקצרה:-

התובע יליד 1990, נפגע בתאונה ביום 14/12/03, בשעה 18:30 לערך, עת שרכב על אופניו ברחבה שליד דרך הארבעה 21 בעכו.

התובע היה בליווי אביו, עת שביקרו במספרה באותה רחבה.

התאונה, על פי הנטען, התרחשה כאשר התובע רכב על אופניו ברחבה שליד דרך הארבעה 21 בעכו, האופניים נכנסו לתוך שקע (בור המיועד לשתילת עצים ו/או עצי נוי) שהיה ברחבה, כתוצאה מכך איבד שליטה על האופניים, נפל ונפגע, הכל כמפורט בכתב התביעה.

בגין מלוא נזקיו, שילמה הנתבעת בהסכמה, סך של 35,000 ₪.

האחריות:-

לא בכל תיק נחזור ונציין מושכלות יסוד בדיני נזיקין ובפרט, בעוולת הרשלנות.

במקרנו זה, אין ספק לגבי אחריותה של הנתבעת לאירוע, הגם שהנתבעת טוענת, כי בשטח בו נפל התובע, הינו שטח בבעלות פרטית, והאחריות רובצת לפתחם של המחזיקים והבעלים.

רחוב, דרך או סמטה, יכולים להיות גם שטח פרטי.

ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל דן בית המשפט בהגדרת רחוב ואם רחוב יכול גם שטח פרטי, בעניין זה הפנה בית המשפט העליון להגדרת רחוב שבסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] ולהגדרה של "רחוב" (שתוקפו שריר וקיים לאור הוראותיו סעיף 1לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981), שזה נוסחה: "'רחוב' או 'דרך' לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, רכב, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו".

בית המשפט לאחר שעיין בפקודת העיריות מצא שפקודת העיריות [נוסח חדש] כוללת בהוראות ההסמכה והסמכות שבה הן רחובות העוברים ברכוש הפרט והן כאלה המותווים על גבי מקרקעין רכוש הציבור, כי כך עולה מן ההשוואה בין הנוסחאות של סעיפים שונים בפקודה, למשל, סעיפים 235(2) ו-235(3). לפי הראשון ביניהם העירייה - "תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט" ואילו הסעיף השני – 235(3) – מדבר על כך שעירייה - "תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב"

מכאן הסיק בית המשפט: " המחוקק הבחין אפוא בין החובות של העירייה באשר ל"רחוב" כמונח כללי החובק כל סוגי הרחובות לבין רחוב שאינו רכוש הפרט, מושג שאליו הצמיד מילים המגדירות אותו ככזה. המחוקק קבע חובות החלות על כל רחוב, בין שהוא רכוש הפרט ובין שאינו רכוש הפרט. לשון אחר, מן השימוש בתיבה "רחוב" ללא תוספת תיאורית ומן השימוש הבו-זמני במונח "רחוב שאינו רכוש הפרט" נובע, שיכול שרחוב יהיה רכוש הפרט ויכול שלא יהיה רכוש הפרט; ומקום שהמחוקק מבקש לצמצם הוראותיו לרחוב שאיננו רכוש הפרט, הוא אומר זאת מפורשות. לענייננו: בכל הנוגע למניעת מכשולים והסרתם ולהסגת גבול דיבר המחוקק על "רחוב" באופן כללי. הבחנה זו אף מובנת וסבירה, שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ב"רחוב", כהגדרתו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון ובעניין זה אני מפנה לרע"פ 6723/05 ג'אבר באסם נ' מדינת ישראל .

מעיון בתמונות ( ת/1 ו- ת/4 ) מבחינים שמדובר בדרך או חלק מדרך שבה הציבור עושה שימוש בה בין ברגל או באופניים או נוהגים לעבור בו ועל כן הוא נופל לגדר הגדרת רחוב שבסעיף 1 לפקודת הפרשנות.

מכאן, ברורה היא אחריות הנתבעת לתחזוקת המקום וברורה עוד יותר, מעיון בתמונות, שמדובר במפגע שקיים ברחוב ואי טיפול בו הוא זה שגרם למפגע ולתאונה שהתרחשה.

הודעת צד ג':-

העירייה שלחה הודעת צד ג' נגד רסקו – חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (להלן: "רסקו")

במסגרת הודעה זו טענה העירייה, כי צד ג' הינו יזם אשר במועדים הרלבנטים לכתב התביעה היה בעל זכות במקרקעין ו/או המחזיק ו/או האחראי למרכז המסחרי שבאזור דרך הארבעה 21 בעכו, לרחבה המרוצפת שלפניו.