לית נ' רשות הרישוי, משרד התחבורה

פסק דין

ביום 9.5.12 הודיע רופא המכון הרפואי לבטיחות בדרכים לרשות הרישוי (המשיבה), כי אין הוא ממליץ על כך שהעותר ימשיך ויחזיק ברישיון הנהיגה שבידיו, בשל אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה. בעקבות ההודעה, פנתה המשיבה לעותר ביום 29.5.12, והזמינה אותו לטעון בפניה טענות בדבר פסילת רישיונו. על מי שקיבל הודעה כזו חלה חובת התייצבות (תקנה 211 לתקנות התעבורה).

תחת התייצבות כאמור, שנקבעה ליום 11.6.12, הגיש העותר את העתירה שלפניי. על פי הנטען בה, מאחר שהובהר לו בשיחת טלפון שקיים עם מנהלת משרד הרישוי שבמחוז ירושלים, כי אין לה כל ידיעה על בסיס מה ניתנה המלצת הרופא המוסמך, כי אין בדעתה להימנע מנטילת הרישיון לאלתר וכי לא תמתין עד להחלטתה של ועדת הערר בעניינו, לא ראה טעם בהתייצבות לשימוע, שהרי סופו ידוע מראש. הסעד שהתבקש בעתירה הוא מתן "צו מניעה" לשלילת רישיונו של העותר עד לתום ההליך שיתקיים בפני ועדת הערר.

דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי מיצוי הליכים.

תכלית השימוע אליו זומן העותר אינה בירור מצבו הרפואי ובחינת הבסיס להודעת רופא המרב"ד. כעולה מתקנה 195ג(א) לתקנות התעבורה, ממצאי הבדיקה הרפואית ונימוקי ההחלטה הרפואית אינם נמסרים למשיבה, מטעמי צנעת הפרט, אלא לבעל רישיון הנהיגה (או למי שמבקש רישיון כזה). תכלית השימוע היא בדיקה שמא נפלה טעות בהמלצת המרב"ד, שאינה קשורה בטעמים רפואיים, כגון טעות בזיהוי בעל הרישיון. בצדק טוענת המשיבה בתגובתה לבקשה למתן צו ביניים, כי החלטתה פירושה, שעד להחלטת ועדת הערר על פי ההליך הקבוע בחוק, לא יחזיק העותר ברישיון נהיגה (אלא אם נמצא, כאמור, פגם שאינו קשור בטעמים רפואיים בהמלצת המרב"ד). החלטה זו נעוצה בכך שרופא מוסמך קבע לגבי העותר כי אינו כשיר לנהיגה, ומשכך אין לאפשר לו בתקופת הביניים להחזיק ברישיון ולסכן את המשתמשים בדרך. סמכותה של המשיבה להורות על פסילת הרישיון לתקופת הביניים מעוגנת בהוראת סעיף 51 לפקודת התעבורה, הקובעת כי היא מוסמכת לעשות כן "אם היא משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". מאחר שכאמור, הונחה בפני המשיבה חוות דעת רפואית שזו עמדתה, הרי שיש בידיה ראיה מנהלית בעלת כוח שכנוע מספק לפי החוק, בכפוף לבחינת טענות שאינן רפואיות, במסגרת השימוע. משבחר העותר לוותר על הליך השימוע, משמע שאין בידו כל טענה מן הסוג הנדון, והחלטת המשיבה ניתנה כדין.

בחינת ההמלצה הרפואית על נימוקיה אינה מסורה על פי החוק למשיבה, שלא סוגלה לשקול שיקולים רפואיים, אלא לוועדת ערר (סעיף 55א לפקודת התעבורה). היה והמשיבה תחליט לפסול את רישיונו של העותר בעקבות החלטת ועדת הערר, תהיה נתונה לו זכות ערעור (בשאלות משפטיות בלבד), לבית המשפט לעניינים מנהליים.

נוכח האמור לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתן היום, כ"ט סיון תשע"ב, 19 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: