לירון נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים (ניידות), מיום 4/4/12 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי ליקוייה של המערערת אינם נכללים ברשימת הליקויים ("ההחלטה").

להלן עובדות המקרה:

1.המערערת, ילידת 1952.

2.ביום 11/3/08 הגישה המערערת תביעה לקביעת מוגבלות בניידות ולתשלום גמלת ניידות.

3.ועדה רפואית מדרג ראשון דנה בעניינה של המערערת, ביום 11/5/08, וקבעה לה מוגבלות בניידות בשיעור 40% לצמיתות, בגין הגבלה בכושר תנועת מפרק הירך, לפי פריט ו-א(2) חלקי לרשימת הליקויים.

4.לאור החמרה במצבה, התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון, ביום 4/12/11, וקבעה כי המערערת מוגבלת בניידות בשיעור 50% לצמיתות, בגין הגבלה בתנועות שני מפרקי הירכיים, לפי פריט ו-א(2) חלקי.

5.על החלטה זו הגיש המשיב, ביום 28/2/12, ערר כנגד ההצמתה בלבד. כלומר: ערר על קביעת דרגת מוגבלות צמיתה ולא כנגד שיעור המוגבלות שנקבעה, וזאת לאור הטענה כי ככל שהמערערת תבצע ניתוח החלפת מפרק, מצבה עשוי להשתפר.

6.טענת הערעור העיקרית היא שטעתה הוועדה משהתעלמה מהערר שהגיש המשיב, וקביעותיה אינן מתיישבות עם מטרת הערר, תוכנו וטעמו. המערערת הוסיפה וטענה, כי החלטת הוועדה מנוגדת לממצאי התיעוד הרפואי, לבדיקות ההדמיה ולמצבה של המערערת.

7.לטענת המשיב, משהוגש ערר, רשאית הוועדה לערוך בדיקה מחדש ולדון בעניינה של המערערת מחדש. החלטת הוועדה מבוססת על ממצאי הבדיקה הקלינית שערכה למערערת, השונים ממצאי הוועדה מדרג ראשון. לכן, נטען כי לא נפל בהחלטת הוועדה כל פגם משפטי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

8.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

9.ביום 4/4/12 התכנסה הוועדה, עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, הקשיבה לתלונות המערערת וערכה לה בדיקה קלינית. הוועדה, בהרכב מומחה לריאומטולוגיה, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לאורטופדיה, פירטה את ממצאי הבדיקה האורטופדית בפרק ג' לפרוטוקול, לרבות טווח תנועות מפרקי הירכיים, הברכיים והקרסולים בשני הצדדים. הוועדה ציינה כי היא מודעת לסבלה של המערערת ולתלונותיה על כאב בסופי טווחים ברוטציות בברך שמאל, אולם, לאור ממצאי הבדיקה הקלינית קבעה הוועדה כי לא ניתן לקבוע שהמערערת מוגבלת בניידות.

10.אקדים ואומר, כי אין לקבל את טענת המערערת בכל הנוגע לאפשרות לדון במוגבלותה של המערערת מעבר לטענת הערר בדבר ההצמתה. סעיף 14 לתוספת השנייה להסכם הניידות קובע בזו הלשון:

"ועדה רפואית לעררים רשאית לאשר החלטת הוועדה הרפואית, לבטלה או לשנותה בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהעורר הוא הנבדק ובין שהוא המוסד".

דין הוא, אפוא, כי בעת שמיעת ערר על החלטתה של ועדה רפואית מדרג ראשון, רשאית הוועדה הרפואית לעררים לקבל כל החלטה שוועדה מדרג ראשון רשאית הייתה לקבל. ההלכה קובעת כי תפקידה של הוועדה הרפואית לעררים אינו רק לבקר את החלטת הוועדה מדרג ראשון אלא לערוך בדיקה מחודשת של כל ההיבטים הרפואיים של קביעת מוגבלותו בניידות של הנכה. על כן, מקום בו הוועדה מדרג ראשון קבעה, כי מוגבלותו של הנכה הינה יציבה, רשאית ועדה לעררים לערוך לנכה בדיקה קלינית ולהגיע לכל מסקנה, על פי שיקול דעתה הרפואי, לאמור: הוועדה הרפואית לעררים קובעת את מצבו הרפואי של הנכה על פי ממצאיה היא. כל עוד הוגש ערר, הרי שהחלטת הוועדה מדרג ראשון אינה חלוטה, ובסמכות הוועדה הרפואית לעררים לקבל כל החלטה שוועדה מדרג ראשון רשאית הייתה לקבל. מאותו טעם עצמו, שעה שהוועדה הרפואית לעררים משנה, בעקבות ערר, החלטת ועדה מדרג ראשון, לא מוטלת עליה חובה לנמק מדוע סטתה ממצאיה קודמתה.

לאור האמור, טענת ערעור זו נדחית.

11.גם טענת המערערת כי החלטת הוועדה מנוגדת לתיעוד הרפואי ולמצבה של המערערת, אין לה על מה שתסמוך. עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה קבעה את מצבה הרפואי של המערערת על פי ממצאיה, וממילא לא הצביעה המערערת על מסמך או ממצא מהותי ממנו התעלמה הוועדה. לפיכך, גם טענת ערעור זו דינה להידחות.

12.לאור האמור ובהעדר פגם משפטי בהחלטה, הערעור נדחה.

13.אין צו להוצאות.