ליפשיץ ואח' נ' גבעת השלושה

פסק דין

התובעת, ילידת 1949 החיה מצעירותה בקיבוץ גבעת השלושה ("הנתבע" או "הקיבוץ"), תובעת זכויות כספיות המגיעות לה, לטענתה, מהנתבע.

הנתבע, קיבוץ גבעת השלושה, הינו קיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית, אשר היה נתון לקשיים כלכליים קשים ביותר. לאור זאת מונה מטעם רשם האגודות השיתופיות וועד ממונה, אשר העביר תכנית שינוי והפך הקיבוץ ל"קיבוץ מתחדש".

ביום 18.3.2006 נפטר אבי התובעת, שהיה חבר קיבוץ גבעת השלושה משנת 1953.

התובעת 1 תובעת גם בשם הנתבע 2 לאחר שהיורשים האחרים המחו זכויותיהם לתובעת.

טענות התובעת:

אי פינוי דירת האב

התובעת מלינה על כך שחויבה על ידי הקיבוץ בגין פלישה לדירת אביה. חיוב זה נעשה לטענתה ללא כל הצדקה, שכן כבר ביום 31.3.2004 התקבלה באסיפה הכללית של הקיבוץ החלטה בדבר שיוך דירות הקיבוץ לחבריו. החלטה זו אושרה בקלפי הקיבוץ ביום 2.4.2004.

התובעת נסמכת על הצעת החלטה בעניין היום הקובע למקרה של העברת זכויות בדירות המגורים לחברים, לפיה: "החלטה זו קובעת את יום 30.4.04 כמועד הקובע בו כל חבר שהיה בין החיים באותו מועד או יורשיו של אותו חבר, יהיו זכאים לקבל זכויות ו/או הטבות ו/או שוויין של אלה מן הקיבוץ בכל הקשור והנובע מן האפשרות להעביר זכויות במקרקעי הקיבוץ אל החברים...". עוד טוענת התובעת כי ההצבעה על החלטה זו נעשתה באופן לא חוקי, שכן הקיבוץ צירף חברים חדשים, על מנת שיוכל להעביר ההצבעה ברוב הנדרש.

התובעת טוענת כי החזקת מפתח הדירה לא עולה לכדי החזקה בדירה. התובעת מעולם לא עשתה שימוש בדירה ולא התגוררה בה. כן טוענת התובעת כי בנה, שהתגורר בדירה, נתבע על ידי הקיבוץ בתביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים (תא 4951/08). לא ייתכן שהקיבוץ יקבל תשלום כפול – הן מהבן והן מהתובעת בגין אותה דירה וביחס לאותה תקופה.

מפתחות נוספים נמצאים בידי בני משפחה שלא נתבעו, ובכל מקרה בידי הקיבוץ נותר מפתח לדירה ויכול היה להשתלט עליה.

לאור הליך שיוך הדירות התובעת הבינה, לטענתה, כי הדירה היא שלה, והיא מעין מושכרת לקיבוץ, מועברת לתקופה. משכך, לא ראתה לנכון להשיב המפתח לקיבוץ.

בגין סעיף זה נתבעים סכומים שחייב הקיבוץ את חשבון התובעת לתקופה 11/07 עד 3/09 בגין שימוש בדירת האב בסך 54,635 ₪ משוערך ליום הגשת התביעה.

כמו כן תבעה את שווי דמי השכירות שמקבל הקיבוץ מהשכרת דירת האב החל מ- 3/09 בשכירות חופשית. דמי שכירות אלה שייכים, לטענת התובעת, ליורשים.

עבודה הולמת בשכר

התובעת טוענת כי במשך שנים עבדה בעבודות שונות בקיבוץ בהצלחה מרובה. בין השאר ניהלה את מחסן הילדים, ניהלה במשך 7 שנים את המכולית בקיבוץ, עבדה במפעל הנעלים ואף עבדה מחוץ לקיבוץ. התובעת אף יצאה ללימודים שונים, בין השאר למדה עיצוב נעלים, עיצוב מטבחים והנהלת חשבונות.

עם זאת, מאז החל תהליך ההפרטה, ובין יתר ההתנכלויות שחווה התובעת מהקיבוץ, אין הקיבוץ מספק לה מקום עבודה ומעדיף לספק מקור הכנסה לעובדים שאינם חברי קיבוץ ואף אינם בעלי הכשרה מתאימה לתפקיד שסופק להם.

הנתבעת ביקשה בכתב תביעתה מביהמ"ש לחייב הקיבוץ לעשות מאמץ כן ואמיתי לאפשר לה לעבוד בעבודה התואמת לה.

חוב ישן

התובעת טוענת כי חוב ישן שלה משנים 2004-2005 לקיבוץ בסך 5,805 הוקפא וכי הובטח לה בעל פה כי החוב יבוטל. חרף הבטחה זו החוב לא בוטל ונרשם בתקציבה בשנים 2008-2009.