לינא נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

1.העניין שבפנינו התחיל עם בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד ההחלטה על הפסקת עבודתה של התובעת כגננת בגן "אלריחאנה" בכפר בועיינה (להלן: "הגן"), בו היא עבדה החל מפתיחתו בשנת 2005, וביקשה למנוע שיבוץ של הנתבעת מס' 2 (להלן: "נסרין") כגננת באותו גן. הבקשה לצו מניעה זמני הוגשה לבית הדין ביום 2.9.12.

2.התובעת עבדה בגן כגננת אחראית – מנהלת גן, מאז קבלת הרישיון לפתיחת הגן בשנת 2005 ועד לסוף חודש נובמבר 2011, כאשר הגן היה בבעלות ובניהול של "עמותת אלריחאנה" (להלן: "העמותה") והמשיכה להיות גננת בו עם העברתו לבעלותו וניהולו של משרד החינוך (נתבעת מס' 1).

לקראת שנת הלימודים התשע"ג (2012-2013) שובצה נסרין כגננת בגן. לדברי התובעת, נודע לה על כך מספר ימים לאחר פתיחת שנת הלימודים (שהחלה השנה ב-26.8.12), אז הגישה את בקשתה לבית הדין.

3.לאחר שהוגשו תגובות הנתבעות לבקשה והתקיים דיון ביום 12.9.12, ביום 19.9.12 ניתנה החלטה על ידי מותב אחר של בית הדין [אם בית דין – השופטת ע' איצקוביץ ונציגי ציבור יצחק רז (עובדים) ורבאח אסדי (מעבידים)], לפיה, לאחר שנשקלו הראיות לכאורה ומאזן הנוחות, התקבלה הבקשה לצו מניעה זמני ונקבע כי התובעת תוחזר לעבודתה כגננת בגן עד להכרעה בתביעה.

4.ביום 27.9.12 הוגשה התביעה. בתביעה טענה התובעת כי החלטת משרד החינוך על פיטוריה הינה בניגוד להוראות הדין, והינה זכאית להיות משובצת כגננת קבועה בגן.

התובעת טענה כי החלטת משרד החינוך מהווה הפרה בוטה של כללי הצדק הטבעי שכן לא התחשב בעובדת היות התובעת גננת באותו גן במשך שבע שנים.

התובעת ביקשה מבית הדין לתת סעדים כדלקמן:

"1.צו קבוע הקובע, כי התובעת הינה גננת קבועה אצל משרד החינוך הזכאית להיות הגננת בגן "אלריחאנה" הנ"ל וכי מינוי כל גננת אחרת ו/או הנתבעת מס' 2 אינו חוקי והנו מבוטל ובטל מעיקרו ומשולל כל תוקף.

2.צו עשה קבוע המורה לנתבעת להמשיך להעסיק את התובעת כגננת בגן "אלרחיאנה" הנ"ל במשרה מלאה ולאפשר לה להשתלב בעבודה כגננת קבועה.

3. צו הקובע כי הוותק של התובעת באותו גן במשך 7 שנים הינו שיקול מוצדק שיש לקחת בחשבון ו/או לתת לו משקל ראוי ביישום נוהל השיבוצים כשיקול המחייב וכי אי לקיחתו בחשבון הופכת את נוהל השיבוצים כבלתי סביר".

5.משרד החינוך הגיש כתב הגנה שבו טען כי ההחלטה לגבי שיבוץ גננת בגן נתקבלה בהתאם לנוהל "העברות, שיבוצים והשלמות משרה של עובדי הוראה במגזר הערבי" (להלן: "נוהל השיבוצים"). נוהלי השיבוצים הינם סבירים ומידתיים. לטענת משרד החינוך, לא נפל בהם כל פגם או חריגה ממתחם הסבירות, ועל כן אין הצדקה להתערבות בית הדין.

לגרסת משרד החינוך, הגן שבו עבדה התובעת כגננת עבר בחודש 12/2011 מהעמותה לבעלות משרד החינוך. עם המעבר ולטובת הילדים, החליטה הנתבעת לקלוט את התובעת לעבודה כגננת בשנת הלימודים תשע"ב, תוך שהובהר לה כי שיבוצה הינו זמני החל מיום 1/12/2011 ועד לסוף שנת הלימודים תשע"ב. בשל תקלה טכנית לא קיבלה התובעת מכתב תזכורת לעניין סיום העסקתה בסוף שנת הלימודים תשע"ב, אולם היא ידעה שעבודתה אצל משרד החינוך הינה לתקופה קצובה ואף הגישה בקשה לשיבוץ לקראת שנת הלימודים תשע"ג בהתאם לנוהל השיבוצים. תקופת העסקתה של התובעת הסתיימה בתאריך 27/8/2011 ועל כן קיבלה הודעה מיום 20/2/2012, שבה הובהר לה כי שיבוצה הינו במעמד זמני בגין התקופה הנ"ל, מ-1/12/2011 ועד לסוף שנת הלימודים תשע"ב.

הנתבעת טענה שעל פי נוהל השיבוצים צברה התובעת 2,036 נקודות לצורך מועמדותה לגנים ביישובים בועיינה-נוג'ידאת, כאשר נסרין, שהיא עובדת קבועה במשרד החינוך והגישה בקשה להשלמת משרה בגן, זכתה ל- 7,047 נקודות.

בהתאם לנוהל השיבוצים, מועמד אשר מגיש בקשה להשלמת משרה זוכה במקדם ניקוד גבוה יותר מאשר מועמד המגיש בקשה לשיבוץ. הנתבעת הוסיפה כי בהתעלם ממקדמי ניקוד, עדיין גוברת נסרין על התובעת, וזאת בשל העובדה כי הניקוד שלה גבוה באופן משמעותי מזה של התובעת (נסרין צברה 47 נק' בעוד שהתובעת צברה 26 נק' בלבד).

בנוסף, טען משרד החינוך כי התובעת פעלה תוך שיהוי וחוסר ניקיון כפיים. ביום 29.2.12 הגישה התובעת בקשה לשיבוץ לקראת שנת הלימודים התשע"ג, מאחר וידעה כי העסקתה מסתיימת בתום שנת הלימודים התשע"ב, כאשר ההודעה על סיום עבודתה נשלחה לתובעת לכל המאוחר ביום 20.2.12.

הנתבעת ביקשה לדחות את התובענה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט.

6.נסרין לא הגישה כתב הגנה, היא הגישה תגובה בבקשה לצו זמני, בה ביקשה להשאיר את ההחלטה על שיבוצה כגננת בגן על כנה.

7.ראיות שנשמעו בדיון

הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל נסרין, שנחקרו בדיון על תצהיריהן.