ליכטנשטיין שלמה נ' שילת - מושב חקלאי של העובד הציוני ואח'

פסק דין

התובע חבר אצל הנתבעת 1 ובר רשות במשק 55 אצל הנתבע 1. הנתבע 1 הינו מושב חקלאי שמאוגד כאגודה שיתופית. הנתבעת 1 קיבלה זכויות בר רשות במקרקעין לפי הסכם משולש שנחתם בין הנתבע 2, הסוכנות היהודית לא"י והנתבעת 2.

הנתבע 3, משרד הבינוי והשיכון מנהל ו/או מפקח על עבודות הבניה בשטח נשוא התביעה.

בין יתר המקרקעין שניתנו לנתבע 1 לפי ההסכם המשולש היתה חלקה שנקראת "חלקת האבוקדו". המדובר בשטח של 164 דונם (כך לפי פסק בורר בהתדיינות שבין הנתבעת 1 לנתבעים 2 ו- 3) והיא ניתנה לחברי הנתבע 1 וביניהם גם לתובע לצורך גידול אבוקדו. התובע ביקש שלא לגדל בחלקה שלו (גוש 5633 חלקה 3) אבוקדו אלא לנטוע כרם. לאחר שהתובע התבקש להוכיח שהשטח מתאים לגידול גפנים ניתנה לו רשות לעשות כך. התובע קיבל קרקע ללא תשתיות והוא הקים את התשתית המלאה כולל נטיעת הכרם ועצי זית העברת קוי מים ומערכות השקיה וגידור החלקה.

בעקבות רצון להרחיב את העיר מודיעין שנמצאת בקירבת מקום לחלקת האבוקדו נטל הנתבע 2 שטחי מקרקעין שהיו כלולים במשבצת של המושב וביניהם גם את חלקת האבוקדו כולל הכרם שנטע התובע. נטילה זו גררה הליכים משפטיים שונים בניסיון למנוע אותה אך בסופו של דבר הנתבע 1 הגיע להסכמה עם הנתבעת 2 לפיה הקרקע תוחזר למינהל והאגודה תפוצה לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 666. התובע לא צירף את הסכמתו להסכם הפשרה שבין הנתבעות.

כיון שבנתבע 1 היו חברים שעסקו בחקלאות וחברים אחרים שעסקו בתעשיה נתגלתה מחלוקת בין חברי האגודה החקלאים לבין החברים התעשיינים בשאלה מי זכאי לקבל את הכספים שאמורים להתקבל כתוצאה מכך שחלקת האבוקדו הוחזרה לנתבעת 2, ובגין כך הוגשה תובענה של החקלאים נ' התעשיינים. התובע לא הצטרף לתביעה זו שכן הוא לא נתן הסכמתו להחזרת הקרקע מלכתחילה והוא צורף כנתבע לאותה תובענה. התובענה שהוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 1028/97 והועברה לבוררות.

בפסק הבוררות נקבע כי על המינהל לפצות בגין השטחים החקלאיים שהוקצו לחברי האגודה בשטח של 105 דונם ובשטח נוסף של 59 דונם שלא הוקצו לחברים יש לפצות את האגודה.

התובע טען לאורך כל הדרך כי אם לא תתקבל טענתו, שיש לאפשר לו להמשיך ולעבד את הכרם, יש לתת לו פיצוי נוסף בגין מחוברי הכרם וזאת בנוסף על הפיצוי בגין הקרקע. התובע טוען כי בפסק הבוררות איפשר לו הבורר במפורש להגיש תביעה נפרדת בגין המחוברים. הבורר קבע כי על האגודה לאפשר לחברים המעוניינים בכך לנהל מו"מ נפרד עם המנהל עם גובה הפיצוי המגיע להם.

התובע טוען כי אין ספק שהנתבע 2 ידע שלתובע מגיע פיצוי נוסף בשל המחוברים ובעקבות כך אף נשלחה שמאות מטעם המינהל על מנת לשום את מחוברי הכרם.

התובע המשיך לעבד את הכרם גם ב- 14 השנים שלאחר ההפקעה עד שהמינהל פנה אליו בדרישה לפנות את הכרם. באותו מכתב הוזמן התובע להודיע אם יש לו טענות אותם הוא מבקש להשמיע על מנת שתתואם פגישה בהשתתפות נציגי הנתבעת 1. ב"כ התובע הודיע על רצונו בפגישה לשם מציאת פתרון לפיצוי המגיע לו.

המינהל, שבמכתב שכתב הודיע שאם התובע לא יפנה את הכרם ינקטו הליכים משפטיים, לא השיב למכתב ב"כ התובע, תחת זאת ביום 14.8.08 הופיע בכרם טרקטור שניסה להרוס אותה כליל. התובע הגיש בגין כך תלונה במשטרה וכן פנה לביהמ"ש בבקשה לצו מניעה.

התובע טוען איפוא כי הוא זכאי לפיצוי נפרד בגין המחוברים לקרקע (בנוסף לפיצוי על הקרקע עצמה כפי שקיבלו החברים האחרים שלא עסקו בחקלאות).

לטענת התובע שווי המחוברים הוא 287,000 ₪ + מע"מ לכן הוא תובע 337,260 ₪ הכוללים את שווי המחוברים ואת הוצאותיו בסך 5,000 ₪ + מע"מ עבור המומחה ששם את שווי המחוברים. התובע טוען כי בהפקעות שבוצעו לצורך פרוייקטים אחרים כגון נתב"ג 2000, כביש חוצה ישראל וכביש 431 ניתנו פיצויים גם עבור מחוברים. התביעה היא נגד הנתבעים 2 ו- 3 לפיצוי האמור ונגד הנתבע 1 במקרה שהמינהל נתן כבר לנתבע 1 פיצוי מעבר לזה שמגיע עבור השטח בלבד (היינו במקרה שהנתבע 1 כבר קיבל פיצוי עבור המחוברים אך לא העבירו לתובע), וכן לחייב את הנתבע 1 כנאמן לדאוג לכך שהתובע יפוצה על מלוא נזקיו.

הנתבע 1 טוען כי חלקת האבוקדו צורפה לשטחים של הנתבע 1 רק לפי הסכם פשרה בינה לבין המינהל, שנעשה לאחר שנפרצה דרך לעיר מודיעין דרך חלקת האבוקדו ללא ידיעת הנתבעת. בעקבות כך הגיש הנתבע 1 תובענה בבית המשפט ובמסגרת ההסכמה שהושגה באותה תובענה הוחלט שחלקת האבוקדו תחשב כחלק משטח הנתבע והוא תוחזר למינהל כנגד קבלת פיצוי לפי החלטה 660 של מועצת מקרקעי ישראל. היינו, הנתבע 1 טוען כי אם התובע לא מסכים להסכם הפשרה, שבין הנתבע 1 למינהל, הכולל את הפיצוי, ממילא אין לו זכות תביעה כלל. שכן, חלק האבוקדו, כולל הכרם של התובע, צורפו לשטחי הנתבע 1 רק לפי אותו הסכם.

עוד טוען הנתבע 1 כי בעקבות הסכם הפשרה נ"ל נקבע כי חלקת האבוקדו, כולל שטח הכרם, היא 164 דונם שעליהם ייתן המינהל פיצוי בהתאם להחלטה 660 הנ"ל.

כלל חברי הנתבע 1 והנתבע 1 עצמו פינו את חלקת האבוקדו במהלך שנות ה- 90 של המאה הקודמת. התובע לא פינה את הכרם. בשלב זה המינהל לא הוציא מכרזים על שטח הכרם לכן לא היתה דחיפות בפינוי ואולם התובע ידע כי בבוא הזמן, מיד עם דרישה ראשונה של המינהל, יהיה עליו לפנות את הכרם. במהלך כל השנים עד פינוי הכרם, לפי דרישת המינהל, המשיך התובע ליהנות מרווחי הכרם וכן מרווחים שעשה מאנטנה סלולארית שהוצבה על ידו בשטח הכרם.

הנתבע 1 טוען עוד כי סירובו של התובע לפנות את הכרם היוותה גורם מעכב בקבלת הפיצוי מהמינהל עבור כל חברי האגודה . כתוצאה מכך, רק בשנת 2006 הוסכם שכל החברים יקבלו את הפיצוי ורק החלק של התובע יעוכב.

בסופו של דבר הוסכם עם המינהל על אופן הפיצוי (חלק בקרקע חלופית וחלק בכסף) וזאת בהתאם להחלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל (החלטה שהחליפה את החלטה 660). במקביל נוהלה בוררות בין הנתבע וחבריה כולל התובע ובה קבע הבורר כי כל אחת ממשפחות החברים החקלאיים זכאי ל- 5/164 מהפיצוי שיתקבל מהמינהל ולא יותר.

המינהל מסר את הכספים למעט הכספים המגיעים בגין הכרם לנאמן שעוסק בחלוקתם בהתאם להסכמות ולפסקי הדין. לכן אין כל פיצוי נוסף בגין מחוברים שאמור הנתבע 1 לקבל. ההיפך הוא הנכון הנתבע 1 טרם קיבל את חלקו של התובע בפיצוי וסירובו של התובע למסור למינהל את הכרם היא זו שמונעת ממנו קבלת הפיצוי המגיע לו, כפי שמגיע לחברים האחרים.

הנתבע 1 טוען עוד כי התובע הוא בר רשות עם רעייתו אך היא לא תובעת בתיק.