לייבוביץ נ' עיריית בית שאן

פסק דין

1.בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מכוח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), מחמת התיישנות, מעשה בי-דין והעדר עילה.

הצדדים

2.התובעת, הינה המשיבה בבקשה לסילוק התביעה על הסף והייתה הנתבעת בפסק הדין אותו מבקשת היא לבטל בתביעה שבפניי (להלן: "התובעת" או "המשיבה").

3.הנתבעת, עיריית בית שאן, הינה המבקשת בבקשה לסילוק התביעה על הסף, והתובעת בפסק הדין אותו מבוקש לבטל בתביעה שבפניי (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת" או "העירייה").

העובדות הצריכות לעניין

4.עניינה של התביעה בתיק הנדון בביטול פסק דין שניתן ביום 03.09.2003 כנגד התובעת בהעדר הגנה בת"א 782/97 בבית משפט השלום בבית שאן, בטענה כי פסק הדין הושג בדרך של תרמית.

5.ביום 16.06.1997 הגישה העירייה כנגד התובעת בתיק שבפניי תביעה בסדר דין מקוצר במסגרת ת"א 782/97 בבית משפט השלום בבית שאן, בגין חוב ארנונה ע"ס 5,441 ₪ של חנות ברח' שאול המלך בבית שאן (להלן: "הנכס") עבור התקופה שעד ליום 31.12.1991 (להלן: "התביעה הראשונה").

6.במסגרת התביעה הראשונה, לא הוגשה בקשת רשות להתגונן וביום 27.10.1997 ניטל כנגד התובעת פסק דין במעמד צד אחד המקבל את התביעה הראשונה ומחייב את התובעת כאן לשלם לנתבעת כאן – סך של 5,441 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת שכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין"), הוא פסק הדין שלביטולו עותרת התובעת בתביעה דנן.

7.ביום 21.05.2002 הגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין במסגרת בש"א 249/02 (להלן: "הבקשה הראשונה"). בבקשה זו טענה המשיבה, כי נודע לה על פסק הדין בסמוך להגשת הבקשה לאור פקודת מאסר שהוציאה כנגדה המבקשת במסגרת תיק הוצל"פ 09-06293-06-7 אשר נפתח לביצוע פסק הדין.

8.ביום 03.09.2003 התקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין. במהלך הדיון הסכימה המשיבה לחזור בה מהבקשה לביטול פסק הדין והצדדים הגיעו לכדי הסכמה, לפיה "מבלי להודות באף טענה מטענות הצדדים, פסק הדין שבוטל יחזור ויעמוד על כנו, נכון למועד מתן פסק הדין. ההוצאות שנקבעו בהליך שהיה יוותרו על כנן, אין צו להוצאות בגין ישיבה זו". בית המשפט נתן תוקף להסכמת הצדדים וקבע, כי "פסק הדין שניתן ביום 27.10.98 יחזור ויעמוד על כנו".

9.ביום 15.01.2010 הגיש התובעת את התביעה שבפניי, במסגרתה טענה כי פסק הדין מיום 03.09.2003 הושג במרמה, הואיל ומעולם לא החזיקה התובעת בנכס, ועל כן היא אינה חייבת בתשלום חוב הארנונה נשוא פסק הדין. עוד נטען, כי העירייה הציגה בפני בית המשפט גרסה כוזבת, לפיה החזיקה התובעת בנכס בזמן הרלוונטי לתביעה הקודמת ללא הצגת אסמכתאות בכתובים. התובעת הוסיפה וטענה, כי היא מחזיקה באמתחתה ראיות חדשות אשר לא היו בידיה קודם לכן ואשר יש בכוחן כדי לשנות את תוצאות פסק הדין. לטענתה, מדובר בראיות המאששות את גרסת התובעת, לפיה מעולם לא החזיקה בנכס, ולכן אין מקום לחייבה בגין תשלומי הארנונה עבור הנכס. לאור האמור, פסק הדין שניטל כנגד התובעת במעמד צד אחד במרמה יסודו, כך טוענת התובעת, ועל כן יש להביא לביטולו.

טענות המבקשת בתמצית

התיישנות

10.בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, נקבע כי תקופת ההתיישנות לגבי תביעות שאינן במקרקעין היא 7 שנים. סעיף 7, קובע כי בתובענות שעילתן תרמית ו/או אונאה, תקופת ההתיישנות נספרת מהיום שבו נודע על התרמית ו/או האונאה. סעיף 6 לחוק קובע, כי תקופת ההתיישנות "מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

11.במקרה הנדון, התובעת עותרת בתביעתה לביטול פסק דין שהושג לטענתה בדרך של מרמה. עילת המרמה לכאורה שלה טוענת התובעת הייתה ידועה לה כבר במועד הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין, ולמעשה עוד קודם לכן עם הגשת התביעה הראשונה ב-ת.א. 782/97. ניתן ללמוד מכתב התביעה שעילת התביעה נולדה ביום שהוגשה התביעה הראשונה נגדה שבמסגרתה טענה העירייה, כי התובעת מחזיקה בנכס או למצער ביום 21.05.2002, עת הגישה התובעת את הבקשה הראשונה לביטול פסק הדין. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 12.01.2010, דהיינו, כשמונה וחצי שנים מהמועד שנודע לתובעת אודות התרמית עליה היא מבססת את תביעתה שבפניי.

12.לחילופין נטען, כי הזמן הרב שחלף גורם לנתבעת בתיק זה נזק ראייתי כבד ובלתי הפיך אשר מקשה עליה להוכיח טענותיה, בשים לב לסוג הטענות הנטענות כלפיה בעניין מעשה תרמית והטעיה, ומקפח באופן ממשי את יכולתה להתגונן נגד התביעה. לטענת המבקשת,יש לראות את התובעת כמי שזנחה, הלכה למעשה, את טענותיה ואת זכות תביעתה.

מעשה בית דין

13.לטענת המבקשת, התביעה דנן אינה מחדשת דבר, שכן במסגרתה "ממחזרת" התובעת, היא המשיבה, טענות שהעלתה בגדר בקשתה הראשונה לביטול פסק הדין, לפיהן היא לא החזיקה בנכס בזמן הרלוונטי לתביעה הראשונה. טענותיה של התובעת בכתב התביעה - הן אלה המתייחסות לפסק הדין שהוצא במרמה, והן אלה המתייחסות לעניין אי החזקתה בנכס, נדונו והוכרעו בהליך קודם שההכרעות בו, לרבות פסק הדין, הפכו זה מכבר לחלוטים. העובדה שהתובעת לא התגוננה מפני התביעה הראשונה ב-ת.א. 782/97 בזמן אמת, חזרה בה מהבקשה הראשונה לביטול פסק הדין בדיון שנערך ביום 03.09.2003, ולא הגישה ערעור במועד הקבוע בחוק, ובכך פסק הדין המקורי נעשה סופי וחלוט, הרי שנוצר מעשה בית דין בגין העילות נשוא פסק הדין באופן החוסם את התובעת מלהגיש תובענה חדשה שעניינה פסק הדין. ומשקיים מעשה בית דין, יש לדחות את התביעה החדשה על הסף.

העדר עילה