ליטני נ' מ.י. לשכת תביעות חיפה-משטרת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 2.10.11 ע"י השופט ש. יציב בתיק ת"ד 30820-07.

המערערת הובאה לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירות של גרימת נזק לרכוש וחבלה לגוף, עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור, עבירה בניגוד לתקנה 22 (א) לתקנות ועבירה של נהיגה רשלנית בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי ביום 14.4.07 נהגה המערערת רכב משא בכביש 22 מכוון חיפה לכוון הקריות והגיעה לצומת הטכני המרומזרת. המדובר בכביש תקין, יבש, ראות לילה טובה, תאורת רחוב ומערכת הרמזורים פעלו באופן תקין.

באותה עת נסע מכוון דרך משה, מימין לשמאל ביחס לכוון נסיעת המערערת, רכב פרטי שנעצר ברמזור האדום. הרכב הפרטי החל נוסע לתוך הצומת ופנה שמאלה בהתחלף הרמזור מאדום לירוק.

המערערת נהגה ברכבה ברשלנות בכך שלא צייתה לאור האדום ברמזור המוצב בכוון נסיעתה. נכנסה לצומת תוך שהיא חוצה את קו העצירה, חסמה את דרכו של רכב הפרטי והתנגשה בו. כתוצאה מההתנגשות שני הרכבים ניזוקו ושני הנהגים נחבלו בגופם ביחד עם נוסעים נוספים.

המערערת כפרה בעובדות כתב האישום ובית המשפט לתעבורה שמע את הראיות.

ביום 3.10.11 נתן בית המשפט לתעבורה את הכרעת דינו, והחליט להרשיע את המערערת בעבירות שיוחסו לה.

בפרק הדיון של הכרעת הדין כתב בית המשפט לתעבורה, כי:

"לאחר שהסנגור הודה בעצם ארוע התאונה ובכך שמי שנהג ברכב, נהג ברשלנות, בכך שחצה את הצומת כשהאור ברמזור בכיוון נסיעתו דלק באדום, ולאחר שהשוטר מסר כי הנאשמת אמרה לי [כך במקור, צ.ל. "לו" - כ.ס.] כי היא זו שנהגה ברכב, ולאחר שהנאשמת ביכרה שלא להעיד, והדבר משמש חיזוק לראיות התביעה, החלטתי להרשיע הנאשמת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום וזאת בהיותי ער לכך כי מדובר בעדות יחידה".

עובר לפרק הדיון, הביא בית המשפט לתעבורה תמצית הראיות הרלוונטיות, הפנה לדו"ח הפעולה ת/1 ולעדות השוטר אייל שביט (מתנדב במשמר האזרחי), עד שמסר כי הוא רשם את פרטי המערערת כמי שנהגה ברכב, ושאף היא בעצמה אישרה עובדה זו בפניו.

בית המשפט לתעבורה שמע את הטיעונים לעונש והחליט להטיל על המערערת את העונשים הבאים:

90 ימי פסילה בפועל, בניכוי 10 ימי הפסילה המנהלית;

2 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים;

קנס כספי בסך 1,500 ש"ח, שישולם תוך 90 ימים.

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין בלבד.

המערערת טענה בהודעת הערעור (סעיף 1, כי היא הורשעה בעבירה ביום 2.3.09) וזומנה לדיון ביום 18.5.09 לטיעונים לעונש. במסגרת הטיעון לעונש טענה, כי מי שנהג ברכב זה היה בן זוגה ש"הכריח" אותה ליטול את האחריות לנהיגה על עצמה, כי הוא היה בשלילת רישיון. בעקבות טיעון זה, מינה בית המשפט לתעבורה סנגור למערערת מטעם הסנגוריה הציבורית. ביום 12.10.09 ביטל בית המשפט לתעבורה, לבקשת הסנגור, את הכרעת הדין ולטעמי יש לברך על כך, שבימ"ש לתעבורה בחר ללכת בדרך זו, שבנסיבות העניין הייתה הדרך הראויה.

אכן, בית המשפט לתעבורה נעתר לבקשה וקבע את התיק להמשך שמיעת ראיות. המערערת טענה, כי עדי המשיבה לא יכלו למסור את פרטי הנהג וכי הפרטים בת/1 מולאו על פי הפרטים שנמסרו לו בשטח. המערערת החליטה שלא להעיד בבית המשפט לתעבורה, מהחשש להפללה עצמית בעבירה של שיבוש הליכי חקירה, קרי, אם תמסור את גרסתה הנכונה, שהיא לא נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, אלא בן זוגה שביקש ממנה לעשות כן.

לדעת הסנגור, אין בת/1 כדי לבסס הרשעת המערערת, ולכן ביקש לקבל את הערעור ולזכות את המערערת מהעבירה שיוחסה לה.

המשיבה סבורה שדין הערעור להידחות וכי המערערת הורשעה כדין. גרסת המערערת, המתכחשת לנהיגת הרכב, נמסרה רק בישבה מיום 18.5.09. המדובר בגרסה כבושה, שבאה לעולם הזה לאחר שחלפו יותר מ-4 שנים ולמרות שהלחץ הנטען, שגם הוא, לא היה קיים ככל ועיקר וכי בהזדמנויות רבות בהן יכלה המערערת להודיע, הן למשטרה והן לגורמים אחרים, על קיומה של גרסה זו, היא לא עשתה כן.