ליטמן נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב יפו (כב' השופט אשר גולדין) בתיק 00059904839 מיום 12/3/13.

2.המערער הורשע בהחניית רכבו במקום, שבו החנייה אסורה עפ"י תמרור של "אין עצירה" – עבירה לפי סעיף 6 (א) (2) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת הרכב וחנייתו) התשמ"ד – 1984.

הושת עליו קנס בסך 400 ₪.

3.אין חולק במקרה דנן, כי לרכב היה תג נכה. הפקח טען, כי רשם את הדו"ח, כיון שהמקום היה מיועד להעלאה והורדה של נוסעים בלבד. במקום קיימת מרפאה של קופ"ח והצורך במפרץ חנייה פנוי קיים, כדי שניתן יהיה לעלות ולהוריד נוסעים ולעזוב את המקום. הפקח העיד, כי נתן דו"ח גם לרכב נוסף שחנה במפרץ החניה. ומכאן – שמפרץ החניה לא היה פנוי ואם היו מגיעים כלי רכב לצורך העלאה או הורדת נוסעים, הם היו חונים בחניה כפולה, דבר המפריע הפרעה ממשית לתנועה.

כב' השופט גולדין היפנה לפסק דין שנתתי בעפ"א 3442-04-12 גיא נ' מדינת ישראל , שם נדונה השאלה של "הפרעה ממשית לתנועה" ביחס לחוק החנייה לנכים.

צוין, כי גם עפ"י עדות המערער, רכבו חנה במקום עשר דקות וכי החניה היוותה "הפרעה ממשית לתנועה".

4.המערער טוען, כי לא היתה בחנייתו "הפרעה ממשית לתנועה". הוא נכה. החניות המיועדות לנכים במקום היו תפוסות, החניון הציבורי שבקרבת מקום היה רחוק מאוד ולא התאפשר לו ללכת עד לשם.

הוא הגיע למרפאה עם אשתו בשל כאבי גב עזים. אשתו תמכה בו והוליכה אותו ללובי של הבניין, בו מצויה המרפאה. הוא ישב והמתין לאשתו, אשר לקחה את הרכב לחניון הבניין – חניון בתשלום. כאשר סיים את הטיפול, אשתו הורידה אותו ללובי. הוא ישב ליד המודיעין. אשתו הביאה את הרכב והם נסעו.

מעדותו עלה, כי כאשר רכבו חנה במקום שבו ניתן הדו"ח. היה זה במשך כעשר דקות (עמ' 7 לפרוטוקול).

5.דין הערעור להתקבל.

הדיון בערעור התקיים לפני ביום 24/4/13, אך המתנתי למתן פסק דין, עד אשר יינתן פסק דין בבית המשפט העליון ברע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל ורע"פ 1300/13 גדי ורקשטל נ' מדינת ישראל. (להלן: "פסה"ד בעניין גיא").

ביום 9/5/13 נתן כב' השופט רובינשטיין פסק דין בעניין גיא ובמסגרתו נקבעו מספר קביעות ביחס לזכאות כלי רכב נושאי תג נכה לחנות במקומות שיוחדו בתמרור לצורך "פריקה וטעינה".

אמנם בענייננו, רכבו של המערער לא חנה במקום המיועד לצורך "פריקה וטעינה" אלא במקום שבו החנייה אסורה על פי תמרור "אין עצירה", ויש להבחין בין שני התמרורים, אך בפסק הדין נקבעו קביעות שיש בהן כדי לסייע בענייננו:

א)נקבע כי המונח "הפרעה ממשית לתנועה" משמעו הפרעה לכל שימוש המותר במרחב הציבורי, וכי מדובר בהפרעה פוטנציאלית (סעיף ל"א לפסק הדין).

כלומר, אין צורך להראות שהיתה הפרעה בפועל לתנועה באירוע הספציפי.

ב)נקבע כי יש לאפשר לנכה לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה באופן שבו הוא לא יפר את החוק, בפרק זמן של עד 25 דקות (סעיף לב' לפסק הדין).

6.אמנם, אין לקבוע, כי יש להחיל בענייננו את הכלל המתיר חנייה של עד 25 דקות לגבי חנייה במקום אסור לעצירה, בשונה ממקום שבו מותרת חניה לצרכי "פריקה וטעינה", אך לא ניתן להתעלם מטענתו של המערער ולפיה רכבו חנה במקום פרק זמן קצר רק על מנת שאשתו תוכל לסייע לו להגיע ללובי הבניין שבו מצויה המרפאה. לאחר מכן אשתו הסיעה את הרכב לחניון הבניין בתשלום. ולאחר שסיים הביקור במרפאה, הוא המתין לה ליד המודיעין בלובי, כדי שתביא את הרכב מהחניון קרוב ככל האפשר, על מנת שיוכל להיכנס לרכב.

כשגם שלגבי "פריקה וטעינה" הפעילו בתי המשפט את ההיגיון, ואף המשיבה עצמה נהגה שלא ליתן דוחות לנכים החונים במקום המיועד ל"פריקה וטעינה" כאשר מדובר בפרק זמן של כ- 10 דקות בלבד, (למרות שלא כתוב כך בחוק העזר), כך יש לנהוג גם במקרה דנן.

לא אקבע מסמרות ואציין את מספר הדקות שבו יוכל רכבו של הנכה לעמוד במקום האסור בעצירה, רק על מנת שניתן יהיה להוריד את הנכה בפתח הבניין, אליו הוא אמור להגיע, ולאחר מכן נהג הרכב ייקח את הרכב למקום המותר בחניה / עצירה, אך במקרה דנן, כאשר היה מדובר בפרק זמן קצר, כעולה מהעדות בבית משפט קמא, וכאשר הנאשם – המערער תיאר בבירור, מדוע היה צורך בעצירת רכבו במקום שבו עצר; אני סבורה, כי היה מקום לקבל את טענת ההגנה של המערער ולזכותו.