ליבוביץ ואח' נ' איזמיילוב ואח'

החלטה

1. ביום 20.3.14 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין לפינוי המושכר (להלן: פסק הדין), לאחר שכתב התביעה נמסר להם כדין ביום 12.2.14, אך הם לא הגישו כתב הגנה.

בפסק הדין נצטוו הנתבעים לפנות את המושכר, דירת התובעת 1 (להלן: הדירה), עד יום 30.3.14.

2.ביום 27.3.14 הגיש ב"כ הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין ובקשה לעיכוב ביצועו.

לבקשה לביטול פסק הדין צורף כתב הגנה מטעם הנתבעים.

ב"כ התובעות התנגד לשתי הבקשות הללו, כפוף להסכמתן של התובעות - לפנים משורת הדין ועל מנת להקל על הנתבעים למצוא דירה אחרת - לעכב את הליכי הביצוע של פסק הדין עד יום 30.4.14.

3.בשקילת בקשה לביטול פסק דין, שניתן בהעדר המבקש, על ביהמ"ש לבדוק אם היתה הצדקה לאי הגשת כתב ההגנה (במקרה דנן); וכן - את סיכויי הגנתו של המבקש.

ההצדקה לאי הגשת כתב ההגנה, על פי תצהירו של הנתבע, היא כי אינו מבין עברית ועל כן לא הבין את כתב התביעה שקיבל ולא הגיש כתב הגנה. הנתבע מציין כי חתנו, שגר עמו בדירה, הסביר לו את תוכן התצהיר שעליו חתם.

אין מחלוקת כי בתם וחתנם של הנתבעים מתגוררים יחד עמם בדירה. לפיכך, מקשה ב"כ התובעות בצדק, מדוע לא ביקש הנתבע מחתנו להסביר לו את האמור בכתב התביעה שקיבל ואת הצורך להגיש כתב הגנה (כמוסבר בהודעת מזכירות ביהמ"ש שנמסרת ביחד עם כתב התביעה).

הנתבעים אינם חולקים על כך שחדלו לשלם את שכר הדירה באוגוסט 2013; שיש חוב מצטבר של שכר הדירה בסך 32,800 ₪; שחוזה השכירות הסתיים באוקטובר 2013, והם טרם פינו את הדירה.

כמו כן, ביום 29.12.12 נחתם בין הצדדים - בד בבד עם חידוש הסכם השכירות לשנה האחרונה - הסכם בדבר פריסת תשלומי חובם של הנתבעים לתובעת 1 (להלן: הסכם פריסת החוב). בהסכם זה נאמר, בין היתר, כי פיגור של מעל לחודש בתשלומים על פיו יביא לביטול חוזה השכירות באופן מיידי.

משפיגרו הנתבעים בתשלומים על פי הסכם פריסת החוב, ואף חדלו לשלם את שכר הדירה השוטף, שוחחה עמם התובעת 2 (בתה של התובעת 1 שמסייעת לה בעניין הדירה). הנתבעים קיבלו מכתב התראה מב"כ התובעות, וב"כ התובעות כותב בתגובתו לבקשות דנן, כי אף הוא עצמו שוחח עם הנתבע, ולדבריו, הנתבע מבין עברית היטב.

משכל אלה לא הועילו, נאלצו התובעות להגיש את התביעה לפינוי המושכר.

בנסיבות אלה, טענתו של הנתבע כי לא הגיש כתב הגנה כיוון שאינו מבין עברית, ולא הבין את כתב התביעה, היא מיתממת.

יתרה מזאת, כשניתן פסק הדין, הבינו אותו הנתבעים היטב, ואף מיהרו לפנות אל בא-כוחם, על מנת שיגיש את הבקשות לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו.

הנתבעים יכלו להבין את כתב התביעה, באותה דרך שבה הבינו את פסק הדין מייד לאחר שניתן.

4.המסקנה מהאמור היא כי לא היתה כל הצדקה לאי הגשתו של כתב ההגנה במועד.

5.אשר לסיכויי ההגנה: הנתבעים מתגוררים בדירה זה כ- 16 שנים (מאז 1998), וחוזה השכירות הוארך מידי שנה. כאמור, הנתבעים צברו חוב שכר דירה בסך של כ- 32,800 ₪.

טענת ההגנה של הנתבעים היא כי הם ביצעו בדירה - בהסכמת התובעות - שיפוצים בהיקף של עשרות אלפי שקלים, וכי הוסכם בין הצדדים לקזז משכר הדירה את הסכומים שהנתבעים שילמו עבור השיפוצים.

התובעות כופרות מכל וכל בטענה זו. לכתב ההגנה לא צורף, ולו בדל ראייה, להוכחת התשלומים הנטענים, על ידי הנתבעים, עבור שיפוצים: לא פורט אילו עבודות שיפוץ בוצעו, בהיקף נטען של עשרות אלפי שקלים; מתי בוצעו עבודות כאלה; לא צורפו קבלות בגין התשלומים הנטענים; וכל זאת - בניגוד להוראת תקנה 215 ט' (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שמחייבת לצרף לכתב ההגנה את כל האסמכתאות והמסמכים לאישוש טענות ההגנה.