ליאורה מרקוביץ נ' בית הדין המשמעתי של עובדי המדי נה

פסק דין

כללי

1. לפני ערעור על פסק-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: "בית הדין"), בבד"מ 75/06 (הגב' ניצה אדן ביוביץ – מ"מ אב"ד, הגב' אסתר בריימן – חב"ד, ד"ר יצחק הגר – חב"ד), בגדרו הורשעה המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), והושתו עליה העונשים כלהלן: נזיפה חמורה; פיטורין לאלתר; פסילה משירות המדינה למשך שנתיים; פסילה ממילוי כל תפקיד במשרד האוצר למשך שלוש שנים; וכן השבת סכום בסך 13,845 ₪ לאוצר המדינה.

תמצית עובדות המקרה

2. כתב התובענה המתוקן שהוגש נגד המערערת ייחס לה שלושה אישומים שונים, עת שימשה כחוקרת ברשות המיסים. להלן אביאם בקצירת האומר: לפי האישום הראשון, המערערת הייתה זכאית לקבלת דמי אחזקת רכב חודשיים בסך 923 ₪, זאת בכפוף לבעלות על הרכב וכן בכפוף לתשלום אגרת רישוי וביטוח כמתחייב על-פי חוק. בתאריך 4.3.03, או בסמוך לכך, הגישה המערערת בקשה להחזר אגרת רישוי בסך 1,638 ₪, בצירוף צילום טופס המעיד כי עליה לשלם סכום כסף זה על-מנת לקבל רישיון רכב, שתוקפו עד לתאריך 23.3.04. המערערת קיבלה את הסכום המירבי המאושר להחזר הוצאות רישוי רכב בסך 1,337 ₪. והנה, בערבו של יום, לא השתמשה בכספי ההחזר על-מנת לשלם את אגרת הרישוי ולא העבירה את רכבה מבחן רישוי ("טסט"). בנוסף, המשיכה המערערת לנהוג ברכבה, ללא רישיון בר תוקף, ואף אפשרה לאחרים לנהוג בו, כל זאת – ללא ידיעת הממונים עליה. אחזקת הרכב שקיבלה בוטלה בתאריך 31.5.04, לאחר שהתגלה כי בעלה לשעבר השתמש בו לצורך ביצוע פעולות בלתי חוקיות (יפורט להלן במסגרת האישום השני). את אגרת הרישוי שילמה המערערת רק בחודש יוני 2004. מכאן, שבמהלך החודשים מרץ 2003 ועד לחודש מאי 2004, קיבלה דמי אחזקת רכב שלא כדין, בסך 13,845 ₪.

3.לפי האישום השני, המערערת אפשרה לבעלה לשעבר לנהוג ברכבה בתאריך 7.5.04. הלה השתמש ברכב על-מנת להבריח תבניות ביצים משטחי הרשות הפלסטינית לשטחי ישראל, ונתפס על-ידי פקחי משרד החקלאות. המערערת שחררה את רכבה בערבות. בעקבות המקרה המתואר לעיל, התקיימה פגישה בינה לבין הממונה עליה, מר אבי סימני, והאחרון הבהיר לה את הפסול במעשיה, בייחוד בשל סיווגה הביטחוני ובשל עברו הפלילי של בעלה לשעבר. למרות זאת, בתאריך 2.6.04 אפשרה המערערת לבעלה לשעבר פעם נוספת להשתמש שוב ברכבה, ואף במכשיר המירס שקיבלה מן המשרד לצורכי עבודה, ממנו ניתן היה להאזין לשיחות קבוצתיות מסווגות של מחלקת החקירות בה הועסקה. הלה השתמש ברכב ובמכשיר המירס לצורך הברחת תבניות ביצים ונתפס, בשנית, על-ידי יחידת הפיצו"ח.

4.לפי האישום השלישי, בעקבות המעשים המתוארים לעיל, וכן בשל נזיפה משמעתית שהוטלה בעבר על המערערת, הוחלט ביום 9.8.05 לפסול את סיווגה הביטחוני. כתוצאה מכך, לא יכלה לשמש יותר כחוקרת. המערערת התבקשה על-ידי הממונה עליה, מר אבי סימני, לבצע פעולות מנהליות, אולם היא סירבה. בשתי הזדמנויות נוספות, בתאריך 28.7.05 וכן בתאריך 8.8.05, פנה אליה מר סימני בדרישות דומות, אולם המערערת התמידה בסירובה.

עד כאן עובדות התובענה דנן.

הכרעת-דינו של בית הדין

5.בית הדין ניתח בפירוט רב את העדויות שנשמעו וכן את הראיות שהוצגו בפניו. כמו-כן, בחן את המסגרת הנורמטיבית של העבירות שיוחסו למערערת בכתב התובענה המתוקן. לגבי האישום הראשון קבע בית הדין, כי התשלומים ששולמו למערערת, קרי –החזר אגרת הרישוי ותשלומי אחזקת הרכב החודשיים בתקופה המצוינת לעיל, לא הושבו על-ידה. במהלך תקופה זו, לאור הודאתה בחקירתה הנגדית, נהגו – היא ואחרים –ברכבה ללא רישיון בר-תוקף. עוד נקבע, שצריך היה להיות נהיר למערערת, כי הסכום שקיבלה כהחזר עבור תשלום אגרת רישוי נועד למטרה לשמה ניתן בלבד אף בהיעדרו של נוהל כתוב. מצבה הכלכלי הקשה של המערערת, אשר עמד ביסוד מעשיה, לא יכול היה, כך אליבא דבית הדין, לפוטרה מן האשמה.

6.לגבי האישום השני קבע בית הדין, שמן העדויות שהובאו בפניו עלה בבירור כי מכשיר המירס שניתן לעובדי מחלקת החקירות, ובכלל זה גם למערערת, נועד בעיקרו לצורכי עבודה, הגם שהשתמשו בו לעתים גם לשיחות פרטיות. מכשיר המירס לא ניתן להעברה, בשל האפשרות של המשתמש בו להאזין לשיחות מסווגות. אף המערערת עצמה העידה, כי למרות שגם עובדים אחרים העבירו את מכשיר המירס לשימוש בן משפחתם, המכשיר ניתן לצרכיה המבצעיים של המחלקה. לא נעלמה מעיני בית הדין הסיבה בגינה העבירה המכשיר לבעלה לשעבר – על מנת שהלה יוכל להזעיקה או להזעיק עזרה ראשונה באם, חלילה, יידרש הדבר לילדיה, שמצבם הבריאותי היה במועד הרלבנטי בכי-רע. עם-זאת, לא מצא בית הדין כי יש באמור כדי להסיר את נטל האשמה הרובץ על כתפיה. לעניין הרכב קבע בית הדין, כי המערערת ידעה על השימוש הבלתי חוקי שעשה בעלה ברכבה, אלא שהסתפקה אך בהבעת מחאתה ולא מנעה ממנו כליל את השימוש בו.

7.לגבי האישום השלישי קיבל בית הדין את עמדת המערערת, לפיה היה צורך לערוך לה שימוע טרם העברתה מתפקידה. ברם, בהתאם להלכה הנוהגת, היה עליה לקיים את הוראות הממונים עליה בתוך כך שהיא שומרת לעצמה את הזכות להתלונן מאוחר יותר או לערער על-כך בהליכים משפטיים.

8.בית הדין אף דחה את טענות הסף שהעלתה המערערת בדבר הגנה מן הצדק, התיישנות, זוטי דברים וענישה סלקטיבית, עת קבע כלהלן:

באשר לטענת ההגנה מן הצדק, הוא לא מצא כי התנהגות המשיבה במקרה דנן, קרי העברתה לתפקיד אחר טרם נעשה שימוע וההתייחסות אליה לאחר מכן, נמנית על אותם המקרים בהם "המצפון מזועזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ראו: עמ' 38 להכרעת הדין, בה מצטט בית הדין את דבריה של כב' השופטת ארבל בעש"מ 7932/07 דורון מזרחי נ' נציבות שירות המדינה, ניתן ביום 4.2.08). הגם שלתחושת המערערת נהגה בה המשיבה בחוסר רגישות, הרי שהעמדתה לדין, לנוכח התלונות שהוגשו נגדה, הייתה סבירה ועניינית.

באשר לטענת התיישנות, דחה בית הדין את טענת המערערת, אשר הועלתה באופן לא פורמאלי, קרי – בהתבסס על חלוף הזמן בין ביצוע העבירות לבין הגשת התלונה בגינן, ולא לפי הוראותיו של סעיף 64 לחוק, זאת מכיוון שחלוף הזמן לא פגע בזכותה למשפט הוגן, ביכולתה לזמן עדים, או לחילופין – להגיש מסמכים הדרושים לה לצורך הגנתה. בנוסף קבע, כי בעלי התפקידים המנויים בסעיף 64 לחוק ידעו על העבירות נשוא כתב הקובלנה.

באשר לטענת זוטי הדברים, דחה בית הדין את טענת המערערת לפיה לא היה באישומים שיוחסו לה כדי להצדיק העברתה מתפקידה או הורדתה מסיווגה הביטחוני. בית הדין קבע, כי נוכח תפקידה כחוקרת ברשות המיסים היה עליה לשמש מופת ודוגמא, אך היא לא נהגה בהתאם להוראות הנהוגות במשרדה ואף לא שעתה לבקשות הממונים עליה, הגם שמעשיה נעשו, ככל הנראה, עקב מצבה הכלכלי והמשפחתי הקשה.

באשר לטענת הענשה סלקטיבית, דחה בית הדין את טענתה, לפיה העובדה שגם עובדים אחרים העבירו את מכשיר המירס שברשותם לבני משפחה או ביצעו טסט לרכבם רק לאחר קבלת ההחזר, מקימה לה הגנה. זאת, היות והיעדר אכיפה אפקטיבית אינה מקימה לה זכות שלא לנהוג בהתאם להנחיות והכללים.

9.משנדחו טענות ההגנה שהעלתה המערערת, הרשיעה בית הדין בעבירות המנויות לעיל.

גזר-דינו של בית הדין

10.בבואו לגזור את דינה של המערערת הביא בית הדין במניין שיקוליו את תכליתם של אמצעי המשמעת, קרי – הגנה על תדמיתו של השירות הציבורי, וכן הרתעת עובדים אחרים מלבצע עבירות דומות, מחד-גיסא, ואת נסיבותיה האישיות והמשפחתיות הקשות, מאידך-גיסא. והנה, נוכח חומרתן של העבירות קבע כי יש להשית עליה את העונשים שפורטו לעיל. יחד-עם-זאת, בהתייחסו למצבה הכלכלי של המערערת, אשר סביר אף שיוחמר לאחר פיטוריה, קבע, כי "ראוי שהממונה על תשלום גמלאות יעשה שימוש בסמכותו הקבועה בסעיף 62(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל – 1970... בית הדין ממליץ כי, זכויות הגמלה להם הייתה זכאית הנאשמת אילולי נפסלה כאמור, ישולמו עד לתום תקופת פסילתה לילדיה, שישמשו למחייתם" (ראו: עמ' 11-12 לגזר הדין).