ליאורה ואח' נ' צ'ינצקו ואח'

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בתיק זה בהעדר הגנה, ביום 29/5/2012, ובמסגרתו חוייבה המבקשת לשלם למשיבים את הסך של 29,397 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

כתב התביעה עוסק בנזקים שנגרמו לרכבם של התובעים, בתאונת דרכים שהתרחשה, על פי הנטען, ביום 12/09/2011, בעת שרכבם של התובעים עצר עצירה מוחלטת בעקבות רמזור המורה אדום בצומת גבעתי (כך לשון כתב התביעה – י.ב.), ואו אז הגיח לפתע מאחור רכב הנהוג על ידי הנתבע מס' 1, מר צ'נצקו פבל, שהיה בעת התאונה, על פי הנטען בכתב התביעה, עובד של המבקשת, ופגע ברכבם של התובעים מאחור.

הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת מכוח שיקול דעתו של בית המשפט, שכן אין טענה בפי המבקשת לפגם בהליך ההמצאה.

ההלכה בעניין ביטול פסק דין לפי שיקול דעתו של בית המשפט סוכמה בספרו של א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה תשיעית) בעמ' 355: "כאשר פסק הדין אינו פגום, סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות המסורה לשיקול דעתו. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים: 
סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל התשובה לשאלה השנייה חשובה יותר. אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול).... 
אם ניתן לפצות את התובע בפסיקת הוצאות בגין הנזק והטירחה המיותרים שנגרמו לו ע"י הפיגור, וכאשר מגלה הנתבע-המבקש סיכויי הצלחה – יש להיענות לבקשה.". (ההדגשה שלי – י.ב.).

מקבל אני את הסבריה של המבקשת לעניין מחדלה להתגונן במועד, וכי נובע הוא מהעברת העניין לידיו של סוכן הביטוח, אשר לקה במחלת הסרטן.

אלא שכאמור לעיל, שאלת סיכויי ההגנה חשובה יותר, ולעניין זה טענה המבקשת בבקשתה ובתצהיר התומך בה טענה אחת ויחידה, ולפיה: "המבקשת מעולם לא הייתה הבעלים ו/או המחזיקה של הרכב נשוא כתב התביעה ואף לא העסיקה את הנהג. הרכב נשוא כתב התביעה הינו בבעלותו של מר בן ציון זיסמן, שהוא אומנם אביו של מנהלה של המבקשת, מר חיים זיסמן, אך אינו בעל מניות חברה המבקשת ולכן אין לו כל קשר ו/או זיקה למבקשת, חברת ח. זיסמן הובלות בע"מ." (ההדגשה שלי – י.ב. – סע' 17-18 לבקשה לביטול פסק הדין).

דא עקא כי טענה אחת ויחידה זו כמעט וקרסה לחלוטין בעת חקירתו הנגדית של מנהל המבקשת בפני, בדיון שהתקיים ביום 13/5/2013 ולאור המוצגים שהוצגו בדיון.

סע' 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר את חבותו של המעביד למעשיו ומחדליו של עובדו בזו הלשון:

"(א) לענין פקודה זו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו -

(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;

(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

אולם -

(א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו, אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

(ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

(ב) רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא-נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד.

(ג) לענין סעיף זה, מעשה - לרבות מחדל.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

בסע' 2 לפקודת הנזיקין מוגדרים ה"עובד" וה"מעביד" לצורך הפקודה: