לי נ' בלנק ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 353,172 ₪.

בין עורך דין ללקוח נכרת הסכם שכר טרחה לייצוג הלקוח בתביעה, שלפיו מותנה שכר הטרחה שישולם בסכומים שייפסקו לזכות הלקוח. ההליכים המשפטיים נמשכים למעלה מ- 10 שנים, במהלכם נפטר עורך הדין, ולאחר פטירתו מודיע הלקוח על הסכמתו למחיקת התביעה בלא ידיעת יורשי עורך הדין המנוח.

במוקד תביעה זו המחלוקת אם במצב זה חייב הלקוח בתשלום שכר הטרחה, ואם כן – באיזה שיעור.

העובדות

התובעת הינה אלמנתו של עו"ד אלחנן לי ז"ל (להלן: "המנוח") והיורשת היחידה שלו לפי צו קיום צוואה מיום 16.4.09. המנוח היה עורך דין פעיל במשך למעלה מ- 30 שנה ועד סמוך לפטירתו ביום 23.11.08.

הנתבע 1, ליביו בלנק (להלן: "הנתבע") עוסק בתחום נגרות הבניין והריהוט. הנתבע פועל באמצעות הנתבעת 2, חברת ל. בלנק תעשיות עץ בע"מ, והינו בעלים 99.9% מהון המניות המוקצה שלה. בעבר, בשנים 1997 – 2004 (לערך) פעל הנתבע באמצעות הנתבעת הפורמאלית, חברת נדל בלנק נגרית בנין ורהיטים בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה").

במהלך 1997 נקלעה החברה לסכסוך משפטי מול חברת סולל בונה בע"מ (להלן: "סו"ב") ובקשה להגיש נגדה תביעה. החברה, באמצעות הנתבע, פנתה למנוח וביום 20.8.97 נכרת הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט") שלפיו הסכים המנוח לייצג את החברה בתביעה נגד סו"ב. בהסכם השכ"ט נקבע כי שכר טרחתו של המנוח יהיה 25% מכל סכום שיפסק לזכות החברה. עוד נקבע בהסכם השכ"ט כי החברה איננה רשאית להתפשר עם סו"ב בלא הסכמת המנוח ובאם תעשה כן בניגוד לדעת המנוח, לצורך ההתחשבנות יראו כאילו התקבלה במלואה התביעה.

על יסוד הסכם השכ"ט הגיש המנוח בשם החברה בשנת 1997 תביעה נגד סו"ב בסך של 388,929 ₪. ההליכים החלו בבית משפט השלום ברמלה ובשנת 1999 הועברו להכרעת בורר, עו"ד אבי שטרן (להלן: "הבורר"). בסמוך לתחילת הבוררות, ביום 26.10.00, נכרתה בין המנוח לחברה תוספת להסכם השכ"ט (להלן: "התוספת") שלפיה הוסכם כי שכר הטרחה של המנוח יועמד על 35% מכל סכום שיפסק לזכות החברה.

הליכי הבוררות נמשכו מספר שנים וכללו הגשת כתבי טענות, הליכים מקדמיים, הגשת תצהירים וחקירות נגדיות של העדים שהחלו עוד ב- 2002 ונמשכו מספר שנים. בינתיים, בלא קשר להליכי הבוררות, נקלעה החברה לקשיים ובמהלך 2003 הוגשה בקשה לפירוק החברה (פש"ר 1342/03 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב). ביום 13.1.04 ניתן כנגד החברה צו פירוק וכונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק זמני של החברה.

הליכי הבוררות נמשכו בינתיים בהתעלם מצו הפירוק, ועד לסוף 2006 כבר הוגשו סיכומים מטעם החברה וסיכומים מטעם סו"ב. ביום 20.2.07, כ- 3 שנים לאחר שניתן צו הפירוק נגד החברה, חתם הנתבע על כתב ערבות אישית המופנה למנוח (מוצג ת/9; להלן: "כתב הערבות"). בכתב הערבות מאשר הנתבע שלא מסר למנוח על צו הפירוק שניתן נגד החברה וכי הוא ערב אישית לתשלום שכר טרחת המנוח בגין ייצוג החברה בהליכי הבוררות נגד סו"ב.

במחצית שנת 2007 לערך, חלה המנוח במחלה שהתבררה לאחר מכן כממארת. המנוח החל לצמצם את היקף עבודתו וחדל מעבודה כליל במרץ 2008. נוכח מצבו של המנוח התעכבה הגשת סיכומי התשובה מטעם החברה לבורר. ביום 28.9.08 מינה בית המשפט את עו"ד אורלי גיא כממונה על ענייני משרדו של המנוח. ביום 5.10.08 פנתה עו"ד גיא לנתבע והציע לטפל בהגשת סיכומי התשובה לבורר, אולם לא הושגה על כך הסכמה.

ביום 23.11.08 נפטר המנוח. כשלושה חדשים לאחר מכן, נמסרה לבורר הודעה עליה חתומים הנתבע (בשם החברה) ונציג סו"ב, שלפיה הגיעו החברה וסו"ב להסכמה לפיה התביעה תדחה ללא צו להוצאות (בהודעה התבקש הבורר לדחות גם את "התביעה שכנגד" ברם נראה שבכך נפלה טעות שכן לפי עדות ב"כ סו"ב כלל לא הוגשה תביעה שכנגד – עדות עו"ד חמו בעמ' 21; ש' 13 בפרוט'). על יסוד הודעה זו נדחתה התביעה בהחלטת הבורר מיום 4.2.09.

רק מספר חודשים לאחר מכן, בנובמבר 2009 או בסמוך לכך, נודע לתובעת על הפשרה שהושגה עם סו"ב. משנודע לה הדבר, פנתה התובעת לנתבע בדרישה לתשלום שכר הטרחה המגיע למנוח לפי הסכם השכ"ט ומשלא הושגה הסכמה הוגשה תביעה זו ביום 9.6.11.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

לטענת התובעת, פעל הנתבע בחוסר תום לב כאשר הגיע לכדי הסכם פשרה עם סו"ב בלא ידיעת התובעת, כיורשת של המנוח, ובניגוד מוחלט לתנאי הסכם השכ"ט.

לגרסת התובעת, הנתבע הגיע לכדי הסדר נפרד במישרין מול סו"ב ובמסגרתו סוכם שהתביעה בבוררות תידחה אולם לנתבע, באמצעות הנתבעת 2, תינתן טובת הנאה בשווי 250,000 ₪ כפיצוי על הסכמתו לדחיית התביעה. הנתבע בקש להסתיר עובדה זו מהתובעת ובכך לחמוק מהתחייבותו לשלם את שכר הטרחה. עוד טוענת התובעת כי ממילא שהנתבע עצמו חייב בשכר הטרחה באופן אישי על יסוד כתב הערבות ולחילופין – יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבע אישית מכוח הרמת מסך.

התובעת טוענת שיש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא שכר הטרחה לפי שיעור של 35% מסכום התביעה, כערכו ביום הגשת התביעה. לחילופין, כי יש לחייבו בשיעור 35% משווי טובת ההנאה שקבל מסו"ב ולחלופי חילופין טוענת התובעת שיש לחייב את הנתבע בתשלום שכר ראוי.

ביחס לנתבעת 2, טוענת התובעת שאף היא חייבת בתשלום שכן טובת ההנאה שנתנה סו"ב הועברה לנתבע באמצעותה.

לטענת הנתבעים, אין כל בסיס לתביעה ודינה דחייה.