לטיפה נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.התובעת פנתה לנתבע וטענה כי ביום 21/11/09 בעת שעסקה בביצוע עבודתה במשפחתון שבבעלותה, הרימה תינוק ולפתע חשה בכאבים עזים בגבה ונפלה, תוך שנגרמה לה פגיעה בגב (להלן: "האירוע").

בקשת התובעת להכיר באירוע כתאונת עבודה נדחתה ע"י הנתבע, וזאת על בסיס הנימוק שלא הוכחה לטעמו התרחשותו של האירוע, וכן שאין כל קשר סיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת לבין עבודתה.

מכאן התביעה שבפנינו.

2.סעיף 79 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע בין היתר כי "תאונת עבודה" הינה "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".

בסעיף 83 לחוק נקבעה חזקת סיבתיות, לפיה –

"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; אולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".

מכל מקום, כך או כך משטוען עובד וקל וחומר עצמאי לקיומה של תאונת עבודה, מוטל עליו, בראש ובראשונה, להוכיח קיומו של האירוע התאונתי הנטען על ידיו.

3.כבר כעת נאמר, כי לאחר ששמענו את עדותם של התובעת ושל בנה, מר סעיד נח'אש (להלן: "הבן") אשר נכח בבית המשפחה שבו נמצא גם המשפחתון בעת התרחשות האירוע הנטען, ועיינו במסמכים השונים שהוצגו בפנינו, בגדרם גם המסמכים הרפואיים שתיעדו פניותיה של התובעת לטיפול רפואי, מצאנו כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה שמוטל עליה באשר לאירוע הנטען, וזאת, מהנימוקים המצטברים להלן:

א.עדות התובעת ביחס לפרטי האירוע לא עלתה בקנה אחד עם זו של הבן, ונתגלעו בניהן סתירות שבהתקיימן לא מצאנו לנכון לבסס על גרסתו של מי מהם ממצאים עובדתיים.

כך, התובעת, שטענה שנפלה עם תינוק בידיה, סיפרה כי נפלה ונשכבה על צידה השמאלי.

הבן, לעומת זאת, שלא היה עד לנפילה הנטענת עצמה, אולם טען כי הגיע למקום מיד כשאירעה מששמע את אמו צועקת ובוכה, סיפר כי שכבה על הצד הימני, ואח"כ על הגב.

התובעת טענה שנפלה כשהיא מחזיקה את התינוק ואז הניחה אותו לצידה, והבן מסר שהיו לידה שני תינוקות.

ב.מצאנו לנכון לייחס משקל בלתי מבוטל לעובדה שהתובעת, בכל ביקוריה אצל רופאים ובבתי חולים, לקבל טיפול לאחר התאונה, נמנעה מלמסור לרופאיה דבר התרחשותו של אירוע כלשהו בכלל ואירוע בעבודה בפרט, ורק התלוננה על כאבים בגב.

התובעת ביקרה אצל רופאים שונים, וקיבלה טיפול בשלושה בתי חולים ולמעשה, מהתיעוד הרפואי שנעשה בסמוך לאחר מועד האירוע הנטען עולה לכאורה גרסה פוזיטיבית אשר שוללת את התרחשותו של האירוע.

וכך, באנמנזה שנגבתה ממנה בבית החולים האנגלי בחדר המיון לשם פונתה באמבולנס, נרשם מפיה כי היא סובלת מכאבים בגב שהחמירו בחודשיים האחרונים, ואין כל זכר לאירוע כלשהו.

הוא הדין ביחס לאנמנזה שנגבתה ממנה בפנייה מאוחרת יותר לבית חולים העמק.

התובעת פנתה גם לבית החולים ברזילי ביום 24/12/09 (כלומר פחות מחודש לאחר מועד האירוע הנטען) ושם נרשם שהיא מתלוננת על כאבים חזקים בגב מזה כארבעים יום ללא סיפור של חבלה.

גם הרופא המטפל של התובעת הוציא לה תעודות מחלה רגילות במהלך חודשים, ולבסוף הוציא תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה אשר אפילו בה לא הוזכרה התרחשותו של אירוע מסויים בתאריך הנטען.