לחמן נ' שנקלר ואח'

פסק דין

בפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים שארעה ביום 12/6/2011, בחניון קניון שבעת הכוכבים בהרצליה. התאונה ארעה בין רכב בו נהגה התובעת לבין רכב בו נהגה הנתבעת 1, שהיה בבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים")

בכתב התביעה נטען, כי בתאריך 12/6/11, עת נסע רכב התובעת בחניון, רכב הנתבעים שבא ממול לרכב התובעת סטה במהירות אל מסלול נסיעת רכב התובעת והתנגש בו.

מעדותה של התובעת, עלה, כי התיאור בכתב התביעה אינו מדויק. התובעת העידה, כי הייתה במהלך יציאה מהחניון והגיעה למקום בו היה עליה להשתלב ימינה לעליה המובילה לקומה העליונה וליציאה. בכיוון נסיעת התובעת היה במפר, שמחייב האטה בנהיגה. התובעת טענה, כי הגיעה בסמוך לעיקול וראתה רכב שמגיע מצדה, הרכב נתן לה להיכנס ואז כאשר נסעה הרכב התנגש בה. לטענתה, כאשר הנתבעת יצאה מן הרכב אמרה לה שלחצה בטעות על הגז במקום על הברקס.

מתמונות הנזק, עלה, כי רכב הנתבעים נפגע בחלקו האחורי בצמוד לפגוש, ואלו ברכב התובעת נפגעו הדופן, הפנס ופגוש הקדמי.

הנתבעת העידה, כי נסעה ישר במתווה הדרך הראשית לכיוון היציאה מן החניון. לדבריה, בכיוון נסיעת התובעת היו עמודי בטון ולא ניתן היה לראות את רכב התובעת. הנתבעת הוסיפה, כי באופן פתאומי התובעת התקרבה אליה והיא לחצה על הגז כדי לברוח מהמכה שלה. הנתבעת עמדה על גרסתה, כי לא נתנה לתובעת זכות קדימה שכן לא ראתה אותה. הנתבעת הדגישה, כי לא לחצה על הגז בטעות, אלא לחצה על הגז כדי לברוח.

דיון והכרעה

המדובר בתביעה אזרחית בה נטלה השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליה להוכיח את נסיבות התאונה ואחריות הנתבעים לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, באתי לידי מסקנה, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה. כמפורט לעיל, בכתב תביעתה טענה התובעת גרסה שונה מזו שעליה העידה. לשוני בגרסאות יש חשיבות של ממש שעה שהמדובר בתביעה אישית של התובעת ולא תביעת שיבוב מטעם חברת ביטוח ומכאן ניתן לקבוע כי הגירסה בכתב התביעה באה ישירות מפיה.

יתירה מזו, גם אם אקבל את גרסת התובעת בעדותה, לא עולה מגרסה זו אחריותה של הנתבעת לתאונה. מן התמונות של החניון שהציגו הצדדים עולה, כי התובעת הגיעה מדרך צדדית בחניון ואלו הנתבעת נסעה במתווה הדרך הראשית בחניון בנסיעה ישרה, לכיוון העליה למפלס הבא. התובעת יצאה מתוך אזור חניית המכוניות וביקשה להשתלב בעיקול ימינה. כמי שמגיעה מהדרך הצדדית ומשתלבת לדרך ראשית יותר, חובת התובעת הייתה לתת לנתבעת את זכות הקדימה. גם הבמפר הנמצא בכיוון נסיעת התובעת מלמד, כי חובת רכב המגיע מכיוון זה להאט ולבחון אם הדרך פנויה. התובעת העידה, כי אכן עשתה כן ואף העידה כי ראתה את רכב הנתבעת אולם הבינה, כי הנתבעת מאפשרת לה לעבור והחלה בפניה. כפי שהסתבר, השערתה לא הייתה נכונה, שכן הנתבעת כלל לא הבחינה ברכב התובעת, מאחר ובמקום ישנם עמודי בטון המסתירים את כלי הרכב המגיעים מן הדרכים הצדדיות.

שעה שראתה התובעת את רכב הנתבעת, חובתה הייתה לעצור ולאפשר לנתבעת לעבור ורק אז להשתלב בדרך. התובעת שנכנסה לעיקול קודם שנתנה את זכות הקדימה לרכב הנתבעת, הפתיעה את הנתבעת. הנתבעת קיבלה החלטה להאיץ ולנסות לעבור ואכן הצליחה לעבור כמעט עם כל רכבה, שכן התובעת פגעה בחלק האחורי של רכב הנתבעת.

אציין, כי איני רואה לפקפק במהימנות גרסת הנתבעת, כי הפגיעה שצולמה על ידה והוצגה בבית המשפט היא הפגיעה שאכן ארעה ברכבה. הנתבעת העידה, כי הרכב לא היה מבוטח ולא הוצא לגביו דו"ח שמאי, אולם היא צלמה את הפגיעה סמוך לארוע התאונה. לא התרשמתי, כי הנתבעת בדתה ראיה זו רק להסיר מעל עצמה את אחריותה לתאונה.

אינני מקבלת את טענת התובעת, כי לה הייתה זכות הקדימה שכן הגיעה מימין לנתבעת. עיון בתמונות שהציגו הצדדים מעלה, כי מתווה הדרך בו נסעה הנתבעת הוא מתווה הדרך הראשית בחניון המוביל לעלייה לקראת היציאה, ואלו התובעת הגיע מאזור החניה בצידי הדרך הראשית, שם חונים כלי הרכב משני צידי הדרך בניצב לאבני השפה הנמצאות במקום. בכיוון נסיעת הנתבעת בימינה, לא חונים כלל כלי רכב אלא ישנם מקומות מוסדרים לחניית כלי רכב ודרכים המאפשרות לכלי הרכב להכנס לאזור החניה ולצאת, כאשר אזורי החניה מופרדים באיי תנועה למעבר הולכי רגל. איי תנועה אלה תוחמים את מתווה הדרך בו נסעה הנתבעת. העולה מן המקובץ, כי מתווה הדרך הראשית, הוא זה בו נסעה הנתבעת דווקא וכלי הרכב שמגיעים מצדי אותה דרך חייבים לתת לכלי הרכב בדרך הראשית את זכות הקדימה.

התובעת לא נתנה לנתבעת את זכות הקדמה, אף שראתה את רכב הנתבעת. אינני מקבלת את טענת התובעת, כי הנתבעת טעתה ולחצה על הגז במקום על הברקס, אכן הנתבעת האיצה אולם זאת בנסיון להתחמק מרכב התובעת. כפי שעולה מן התמונות שהוצגו, כלי הרכב המגיעים מצדי הדרך הראשית, אינם נראים בשל עמודי הבטון הנמצאים בסמוך לקו הצומת, כך שטענת הנתבעת כי כלל לא ראתה את רכב התובעת עד שהיה מאוחר מדי היא טענה סבירה.

העובדה שרכב הנתבעת נפגע בחלקו האחורי, מחזקת את המסקנה, כי התובעת נכנסה לצומת שעה שרכב הנתבעת היה ממש על סף הצומת מה שהוביל לתאונה.

בנסיבות אלה, אני קובעת, כי התובעת לא הוכיחה ברמה הנדרשת את אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה. מתווה הדרך והנזקים בכלי הרכב לא תומכים בטענות התובעת ולכל היותר גרסאות הצדדים מעוינות ואין יסוד להעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבעת דווקא.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,200 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ג, 15 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: